למה סער? בשתי מילים: טובת המדינה

כל אדם שפוי מבין שבתום שתי מערכות הבחירות השנה ניתן היה בקלות להקים בישראל קואליציית ימין-מרכז יציבה המבוססת על תמימות-דעים אידיאולוגית נדירה. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול-לבן, קיבלו יחד מספיק מושבים בכנסת כדי לכונן קואליציית חלום הדוקה, שלא רק משקפת את רצון מרבית הבוחרים אלא גם משחררת את ישראל מתחלואי קואליציות העבר, כמו אינפלציה מיותרת במספר השרים ובזבוז של מיליארדים על סחטנות מפלגות לשון-מאזניים סקטוריאליות. מדוע אם כן ישראל דוהרת לקראת מערכת בחירות עקרה נוספת, שלישית בתוך שנה, כמו רכבת שירדה מהפסים ומתדרדרת לתהום? - האשמה נחה על שני אנשי המפתח בפרשה, היועמ"ש לממשלה אביחי מנדלבליט וראש הממשלה בנימין נתניהו. מנדלבליט, איש חוק ומוסר משכמו ומעלה, נכשל במבחן המנהיגות; וביבי, מנהיג משכמו ומעלה, נכשל במבחן החוק והמוסר. מי שעקב אחר טרילוגיית המאמרים שכתבתי על פרשות נתניהו קודם לשני סבבי הבחירות, "על השחיתות", "אריה בחורף" ו"מדינה בהפרעה: על מגבלות שלטון החוק" יודע על מה אני מדבר. ההחלטה להחיל הליכים פליליים כנגד נתניהו, צודקת ומתחייבת על-פי דין ככל שתהיה, הייתה שגויה בעליל לאור המחיר הקטסטרופלי שגבתה ועוד תגבה מאזרחי ישראל. ואילו תגובתו של נתניהו להליכים הפליליים נגדו, ללא קשר לשאלת חפותו, הפכה את מנהיגותו יוצאת הדופן להרסנית בצורה יוצאת דופן, למפלגתו שלו ולמדינה. (לא אני אומר את זה. אומרים את זה ליכודניקים מבטן ומלידה, משרים לשעבר כמו רוני מילוא, דן מרידור ולימור לבנת ועד יוצאי חלציהם של בגין, שמיר ושרון.) אך עוד לא הכל אבוד. בשורה של מהלכים אמיצים ונאומים רהוטים, אינטליגנטיים ובעיקר כל כך צודקים בשבועות האחרונים, גדעון סער מיצב עצמו כחלופה ריאלית לנתניהו בראשות הליכוד והמדינה. כעת כל שנותר לסער לעשות הוא מהלך שיהפוך אותו באחת מעוד פוליטיקאי למנהיג: להבהיר לנתניהו שלא יתן יד למערכת בחירות שלישית רק כדי להציל את עורו, ולהציב בפניו אולטימטום - פעל עוד היום להקמת קואליציה או שאני אעשה כן. בנקיטת צעד אמיץ שכזה בפומבי, סער יגלה שיותר מ-61 חברי כנסת במפלגות הימין-מרכז-שמאל ציוני יגבו אותו במאמץ להקים קואליציה שפויה המייצגת את הרוב בציבור.