הכרעה בחיפה (א') - חששות שלא התממשו

מי שאומר "בחיפה ניצחו היהודים במלחמת העצמאות" אולי מגזים אך אינו משקר. אף שהיה זה אחד הקרבות הקלים של שנת תש"ח, היה הקרב על חיפה מכריע. תפקודם היעיל של מפקדי ארגון ה"הגנה" ושל המנהיגים האזרחיים החיפאיים ניכר כבר בחודש הראשון של המלחמה.¹ לפני פרוץ המלחמה מנתה חיפה מאה שלושים ושמונה אלף תושבים: שבעים וחמישה אלף יהודים; שלושים וחמישה אלף תשעה מאות וארבעים מוסלמים; עשרים ושישה אלף חמש מאות ושבעים נוצרים, וארבע מאות ותשעים אחרים.² הנמל המודרני, בתי-הזיקוק, מפעלי התעשיה ומחנות-הצבא הרבים הקנו לעיר מעמד אסטרטגי מיוחד. עורך-הדין יעקב סלומון, איש-הקשר בין ה"הגנה" לשלטונות הבריטים בחיפה, כתב: "בחוגים מסוימים בבריטניה, צבאיים ופוליטיים, שררה תקווה כי גם לאחר החלטת או"ם תישאר העיר בידי בריטניה, וכי זו תוכל להקים בה נמל צבאי או לפחות – כך הם קיוו – בהסדר הסופי תוכרז חיפה כעיר בינלאומית אשר לבריטים עניין והשפעה מיוחדים בה".³ בן-גוריון כתב בתחילת פברואר 1948: "חיפה היא נקודת-תורפה... האנגלים יישארו שם זמן רב. אין ביטחון בכלל שיצאו. אם יעזבו, רק באחרונה. זאת אומרת שעד אז נהיה תלויים בחסדם. בשבילנו המצב רע יותר. עכשיו יש עוד איזה צל של חוק, או לגלוג של חוק; אחרי הביטול של המנדט באופן רשמי וסילוק הממשלה, הצבא יישאר בה בכוח שרירותי ולית דין ולית דיין, והוא יעשה אז כל מה שנחוץ לו ולביטחונו. יוכל לפוצץ בתים, להטיל עוצר, לאסור על התחבורה וכו'."⁴ חוזי השחורות היהודים טעו בגדול. שלושה שבועות לפני שפג תוקף המנדט, מסרו הבריטים ליהודים את השלטון על חיפה, ורוב תושביה הערבים ברחו ממנה. אירוע זה זרז את התמוטטות הערבים בכל ארץ ישראל. להשתלטות היהודים על כל חיפה בשבוע האחרון של אפריל כמעט ללא קרב, היו סימנים מבשרים רבים, אף שהיא הדהימה יהודים וערבים רבים. הייתה זאת תוצאת תהליך ששולבו בו קרבות עקשניים וממושכים בשטח בנוי, לוחמה פסיכולוגית וטיפוח קשרים עם הבריטים. עם ההשתלטות על חיפה נפנו כוחות ה"הגנה" החיפאית להבטחת השלטון היהודי בגליל המערבי, שהאו"ם הקצה אותו בהחלטתו למדינה הערבית המתוכננת.

בפרוץ המלחמה נכללה חיפה במרחב הפיקוד של משה כרמל, מפקד חטיבת "לבנוני" שפעלה בין זכרון יעקב ובין מטולה בצפון-מזרח וראש הנקרה בצפון-מערב. כשפרצה המלחמה הטיל כרמל את האחריות על הביטחון השוטף בחיפה על מפקדת העיר ועל יחידות חיל המשמר העירוניות,⁵ והקדיש את זמנו לבעיות חטיבתו שהוקמה שבועיים לפני כן. החלטתו: "גדודי 'לבנוני' יתאמנו, יתגבשו ויבצעו רק פעולות יזומות שאין להטיל על אנשי חיל המשמר הבלתי מגויסים, המבוגרים יותר, שאימונם לקוי וניסיונם הקרבי דל" לא בוצעה במלואה במרחב הצפון, אך בוצעה בהקפדה בחיפה. מפקד חיל המשמר החיפאי, מיכאל מיכאל, היה למפקד העיר ונהנה ממידה רבה של עצמאות, אף שגם כרמל היה בעניינים.⁶ אחרי חודשיים החליף המטכ"ל לפי בקשת כרמל את מיכאל מיכאל ביעקב לובליני. כשקיבל לובליני את הפיקוד על חיפה, שכונתה בלשון ה"הגנה" בשם "נפת הדרי", אמר לו כרמל: "עלי להכין את החטיבה כדי שתוכל ללחום בשדה. הפקודה של החטיבה אינה להגן על חיפה. חיפה צריכה להגן על עצמה, והדבר החשוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לשחרר את החטיבה מטיפול בעיר, כדי שאוכל להוציא אנשים רבים ככל האפשר למשימות החטיבה".⁷ כשפרצה המלחמה היו ברשותו של מיכאל מיכאל אלף שישים ושבעה חברי "הגנה", אבל בדצמבר התגייסו ל"הגנה" עוד תשע מאות שבעים וארבעה חיפאים ולתפקידי ביטחון מונו אלף מאתיים ושישה-עשר חיפאים שלא היו חברי ה"הגנה". חודש אחרי פרוץ המלחמה מנתה מצבת כוח האדם של נפת הדרי שלושת אלפים מאתיים חמישים ושבעה אנשים שאפשר להפעילם יומם ולילה ברציפות ושה"הגנה" לא שילמה את הוצאותיהם.⁸ "הדרי" הייתה חטיבה צבאית עירונית יחידה במינה בארץ ישראל, הודות לשיתוף הפעולה המלא (על אף החיכוכים האישיים בין משה כרמל למזכיר מועצת הפועלים אבא חושי) בין מפקדיה ובין המנהיגים האזרחיים המקומיים, והודות לתושבים, שהיו ברובם ציונים נאמנים, אנשי תנועת העבודה וממושמעים. מעמדה של הסתדרות העובדים היה חזק "בחיפה האדומה של אבא חושי". נשק וציוד צבאי היו בעיר בשפע על-פי מושגי הימים ההם: בשלושים ושניים "סליקים" מוסווים היטב הוסתרו אלפיים וחמש מאות אקדחים, אלף רובים, אלף תת-מקלעים טומיגן וכמה עשרות מרגמות 2 ו-3 אינטש, וכמה מקלעים מסוגים שונים. הנוכחות המאסיבית של הצבא הבריטי בעיר ובסביבותיה סייעה לארגון ה"הגנה" לרכוש בכסף ובמשיכה נשק וציוד בכמויות גדולות יחסית ובאיכות שעוררו קנאה ביחידות אחרות.⁹ במחלקה המגויסת של ה"הגנה" החיפאית, שכינויה היה "המיוחדת", שירתו ותיקי פלמ"ח ומשוחררי הצבא הבריטי והייתה בה חוליית מסתערבים. "המיוחדת" הוקמה ב-1946 ומטרתה הייתה להילחם נגד האצ"ל ולח"י. כשפרצה מלחמת העצמאות היו בה כארבעים איש ומפקדיה היו שמואל מלינקי ויהודה קופל. אנשי "המיוחדת" חדרו לשכונות ערביות וביצעו בהן פעולות גמול, ושדדו נשק וציוד מבסיסים בריטיים.¹⁰ כמה פלוגות מגדוד 22 של "לבנוני" (אחר כך "כרמלי"), בפיקודם של מרדכי מקלף ובן ציון ענבר, חנו בחיפה, סייעו להגן על התחבורה וביצעו כמה פעולות תקיפה. במארס הקים לובליני גדוד עירוני מגויס, 24, בפיקודו של מקסי כהן.¹¹ לפני המלחמה הייתה ה"הגנה" בחיפה מאורגנת לפי "חבלים", "אזורים", "קטעים" ועמדות. כשפרצה המלחמה ארגן אותה מיכאל לשלוש חזיתות: חזית העיר התחתית בפיקוד אריה השמשוני, חזית הדר הכרמל בפיקוד יעקב לישינסקי וחזית הר הכרמל בפיקוד בנימין בוכמן, ולשנים-עשר אזורים עצמאיים יחסית.¹² מפקדי החזיתות והאזורים הפעילו יוזמות בהתאם לתנאים בשטח. _______________ בשבוע הבא: הערבים הנוצרים בחיפה אינם מעוניינים במלחמה; גם רוב המוסלמים חוששים ממנה, הקיצונים גררו את ערביי חיפה למלחמה; סכסוכים בין המפקדים; תגבורת לוחמים ממדינות ערב ששדדו והתעללו בערבים המקומיים.

1. ראה באחד הפרקים הקודמים של סדרה זאת בתת-הסדרה "פרוץ המלחמה". 2. ערף אל ערף, "השואה", (בערבית), עמ' 206. 3. יעקב סלומון, "בדרכי שלי", עידנים, 1980, עמ' 103. 4. אצ"מ, 25/9346, פרוטוקולים של ועד הביטחון, 3 בפברואר 1948. 5. מורכבות מחברי "הגנה" מבוגרים. 6. צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1978, עמ' 303; סדרת ראיונות עם משה כרמל. 7. צדוק אשל, עמ' 74. 8. א"צ, תיקי לבנוני, מצבת של העיר ל-31 בדצמבר 1948. 9. את"ה, עדות של שבח יקותיאלי מ-13 בספטמבר 1970. 10. אשל, עמ' 330; את"ה, עדות של שמואל מלינקי מ-12 במארס 1972. 11. אשל, עמ' 74. 12. שם, עמ' 304.