ג'ינגיס חאן עם טלגרף

על החוברת המשובחת שהוציא חגי סגל, עורך "מקור ראשון", "החוג תקשורת", שהיא אבן דרך במאבק על המשך הגשמת החזון הציוני, אני מבקש להעיר שתי הערות. הראשונה היא בעניין יתרון הדיווח החדשותי על מאמרי הדעה כפי שתיאר סגל (בעמ' 34) את "הטכניקה של טיפוח הדמורליזציה בתקופת מלחמת לבנון, כמו גם בתקופת האינתיפאדה הראשונה... כותרות העמודים הראשונים, אופן ההגשה של הידיעות... המינוחים הדווקאיים... כל זה נועד להוביל את הקוראים... למסקנה אחת: לבנון היא ויטנאם של ישראל". טענה זו נתמכת על-ידי ההיסטוריון פול ג'ונסון בניתוח הנסיבות שהביאו למפלתו של הנשיא לינדון ג'ונסון: "הדבר שמפניו החל המימשל לחשוש [בעניין ויטנאם] לא הייתה הביקורת במאמרי המערכת אלא המגמתיות בהגשת החדשות. בכמה מקרים הייתה התקשורת האמריקנית משוחדת מאוד". תמיכה נוספת לטענה שהעלה סגל נמצאת באחד התדרוכים שערך נשיא אחר של ארה"ב, ריצ'ארד ניכסון, ובו הוא נשמע אומר לאנשיו: "זכרו, העיתונות היא האויב. כשמדובר בחדשות, אף אחד בעיתונות אינו ידיד. כולם אויבים". ההערה השנייה היא על קביעתו של סגל בעניין ההסתה נגד המתנחלים (עמ' 44) ש"מעולם לא נדפסו בעיתון עברי, משמאל או מימין מילים דומות על הקיבוצים..." למרבה האירוניה אותן המלים שנכתבו על המתנחלים דווקא כן הופיעו פעם נגד הקיבוצים. ואת העובדה שמקרב הקיבוצים יצאו מקטרגים למתנחלים, כשהם נוקטים בטרמינולוגיה שהופעלה כנגדם, אי-אפשר להסביר רק ב"שנאה עצמית". הדבר קשור בהשפעת הארס הקומוניסטי. בספרה "כוכב אדום בדגל כחול לבן", תיארה לאה מירון כיצד "הפק"פ [המפלגה הקומוניסטית בא"י בתקופת המנדט] עשתה ככל יכולתה להשחיר את פני השומר הצעיר ולהציגו כסכנה ציונית..." הקומוניסטים האשימו את השומר הצעיר שהוא גם "עוסק בשיטתיות בהשמדת הפועל הערבי ומוליך שולל אלפי פועלים (יהודים) ברשת האוטופיה של יצירת קומונה במשטר הקפיטליסטי וה'הרואיזם הקיבוצי'".

תפיסת עולם

אין מדובר כאן בתיקון היסטורי בלבד אלא בניסיון פענוח השיטה שהובילה למציאות שתוארה ב"חוג לתקשורת". ומספרה של מירון אפשר אולי ללמוד מהו דפוס הפעולה של השמאל שנמצא מאחורי התמונה שצייר סגל. מירון כותבת כי בטרם הוקמה המדינה "התנועה הקומוניסטית ראתה בסטודנטים יעד אסטרטגי חשוב שיש להשיגו, ... הסטודנטים היוו את עתודת המגזר האקדמי שיעמוד לרשות המדינה,... באמצעות המגזר הציבורי התבססה יכולתם להשפיע על זהות המשק הכלכלי, האזרחי, המדיני והחינוכי. לעומתם, יכלו חברי הסגל האוניברסיטאי לקבוע את תוכן התאוריות הנלמדות במוסדות להשכלה גבוהה, ובדרך זו להנחות את הדורות הבאים ולעצב את תפיסת עולמם". אישוש לדבריה של מירון מופיע במאמר של חבר הארגון האנטי-ציוני "מצפן" שנוסד בשנות השישים: "יעברו עוד שנים עד שאפשר יהיה להיווכח, ...עד לאן הגיעו הרעיונות שתנועת מצפן הייתה בית גידולם... כשיופיעו ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים, הם יעניקו לכמה מן הרעיונות האלה גושפנקה אקדמית. הכינוי 'פוסט-ציונות' שמודבק לכיוון הביקורתי הזה... אינו יכול לטשטש את העקבות שמוליכות מאוניברסיטאות באר-שבע ותל אביב של סוף שנות התשעים לקפה טעמון הירושלמי של שנות השישים". מההצלחה באקדמיה, שתיאר חבר "מצפן", יש מקום לטעון כי התקשורת בישראל כפי שמשתקף מה"חוג תקשורת", נפלה אף היא קורבן לדפוס הפעולה הקומוניסטי. טענה זו מתבססת על החשיבות שראה לנין בשליטה על התקשורת כאשר הורה בראשית מהפכת אוקטובר להשתלט על מערכות העיתונים, כפי שמתאר ההיסטוריון פול ג'ונסון בספרו "היסטוריה של הזמן המודרני": "מתחת לפני השטח, פעל לנין במהירות יתרה. משמעות נודעת לעובדה, כי בעת שהיו לו דברים דברים אחרים כה רבים לעשותם נתן עדיפות לכיבוש שליטתו בעיתונות". וכך אכן נעשה, כפי שתיאר חוקר הקומוניזם רוברט קונקווסט בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב": "שתי הנקודות המרכזיות הראשונות שנתפסו ב-1917... על-ידי הבולשביקים היו ארמון החורף - ומשרד הטלגרף". וכאשר בוחנים את השתלטות השמאל על התקשורת במדינה, ואת הגורמים שנוהגים שנות דור בבריונות במשאבי המדינה לצורך הנחלת תפיסותיהם בציבור, אפשר להבין את החשש שהביע הסופר הרוסי אלכסנדר הרצן, המצוטט בספרו של קונקווסט, באומרו; ש"הפחד הגדול שלו הוא מפני 'ג'ינגיס חאן עם טלגרף'". [קישור לחוברת עליה נכתב המאמר]