ריצ'רד ניקסון ניהל את רוב הקרבות הפוליטיים שלו מאחורי הקלעים;
דונלד טראמפ מנהל אותם בפומבי. ניקסון החל את הקדנציה השנייה שלו (בינואר 1973) עם תמיכה של 70%; טראמפ מעולם לא עבר את רף ה-50%. התמיכה בניקסון הלכה והתאדתה לאורך פרשת ווטרגייט; התמיכה בטראמפ לא נפגעה מפרשת אוקראינה. מהם ההבדלים ביניהם? פרופ' ברוולי גייג' מאוניברסיטת ייל ואמילי בייזלון מניו-יורק טיימס מציעים תשובות.
התנהגות הנשיא
אז: ניקסון הואשם בניסיון להשפיע בצורה בלתי חוקית על תוצאות הבחירות ב-1972, בשל טיוח הפריצה למשרדי הדמוקרטים בבניין ווטרגייט. ועדת המשפטים בבית הנבחרים אישרה שלושה סעיפי אישום נגדו: שימוש לרעה בכוח המשרה בשל סירובו לציית לצווים של הקונגרס, שיבוש הליכים בשל תשלום דמי שתיקה לפורצים ושימוש לרעה ב-FBI וב-CIA כדי לשבש את חקירת הפרשה. הוא התפטר לפני ההצבעה במליאת בית הנבחרים.
היום: גם טראמפ הסתבך בשל ניסיון נטען להשפיע על בחירתו מחדש. אחד מסעיפי האישום נגדו הוא ניצול לרעה של כוח המשרה, בשל הלחץ על אוקראינה לנהל שתי חקירות שיסייעו לו. הוא גם מואשם בשיבוש חקירת הקונגרס בפרשה, בכך שניצל את חסינותו כדי למנוע מן הקונגרס שמיעת עדים וקבלת מסמכים.
"גרון עמוק"
אז: ניקסון נכנס לתפקידו מוכן ומזומן להיאבק בשירות הציבורי, כולל בתחומי המודיעין ומדיניות החוץ, שלתחושתו נעשו עצמאים מדי מול הבית הלבן. בחודש מאי, כאשר מת אדגר הובר, מינה ניקסון את פטריק גריי לראש הבולשת – מינוי מבחוץ שעורר את זעמם של עובדים ותיקים רבים. אחד מהם היה המשנה לראש הבולשת, מארק פלט, אשר הפך ל"גרון עמוק" של העיתונאי בוב וודוורד.
היום: גם טראמפ נכנס לתפקידו מלא חשדנות כלפי קהילת המודיעין, ולהוט להבטיח שה-FBI יפעל לפי העדפותיו הפוליטיות. הוא מיהר להיפטר, במאי 2017, ממנהל הבולשת,
ג'ים קומי – מה שהוביל לשנתיים של חקירת הפרשה הרוסית בידי
רוברט מולר. ואילו הפרשה האוקראינית החלה בתלונה של איש CIA (שזהותו חסויה) של שיחת הטלפון בין טראמפ לבין הנשיא ולדימיר זלנסקי ב-25 ביולי, והובילה כידוע לכתב האישום נגד טראמפ.
משרד המשפטים
אז: בעוד הבולשת והקונגרס מילאו תפקיד מרכזי בחקירת פרשת ווטרגייט, ניקסון ניצב גם מול התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס. לאחר שנחשף במפתיע קיומן של ההקלטות בחדר הסגלגל, קוקס הוציא צו לקבל אותן. באוקטובר 1973 דרש ניקסון משר המשפטים, אליוט ריצ'רדסון, לפטר את קוקס. ריצ'רדסון סירב והתפטר. סגנו, ויליאם רוקלשהאוס, עשה כמותו. פרקליט המדינה, רוברט בורק, ציית. ניקסון נאלץ למנות תובע מיוחד חדש, ליאון ג'בורסקי, אשר התעמת עם ניקסון והכריח אותו למסור את הקלטות – שהביאו לנפילתו.
היום: משרד המשפטים מסייע לטראמפ. השר ויליאם באר הכריז שדוח מולר ניקה לחלוטין את טראמפ, למרות שהאמת הייתה שונה, ועיכב במשך שלושה שבועות את פרסום הדוח המלא. המשרד לא פתח בחקירה משלו בעקבות חשיפת שיחת טראמפ-זלנסקי, והוא אף טען שהקונגרס אינו יכול לכפות דרך בית המשפט את הציות לצווים שהוציא. לעומת זאת, באר פתח בחקירה פלילית בנוגע לשורשי חקירת הפרשה הרוסית בידי ה-FBI ובכך העניק תחמושת לטראמפ ולתומכיו.
בתי המשפט
אז: כאשר ועדת ווטרגייט בסנאט דרשה את ההקלטות וניקסון סירב, היא פנתה לבית המשפט, אך בית המשפט המחוזי בוושינגטון תמך בעמדתו של ניקסון. אולם התובע המיוחד ג'בורסקי רצה גם הוא את הקלטות, ובית המשפט העליון פסק פה אחד שעל ניקסון למסור אותן – פסק דין המהווה אבן דרך בעצמאות השיפוטית.
היום: ועדת המודיעין של בית הנבחרים לא פנתה לבית המשפט, כדי שלא לעכב את החקירה. הדמוקרטים גם חששו מפני התוצאה בבית המשפט העליון, בו מכהנים כיום חמישה שופטים שמרנים לעומת ארבעה שופטים ליברלים.
