בשנה זאת, שבה אנו מתגלגלים ממערכת בחירות אחת לשניה ולשלישית, מרבים להזכיר את מפלת הליכוד ב-1992. רוצים לומר, שאובדן הקולות של מפלגות ימניות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה, העלה את המערך ורבין לשלטון. כך גם היה באפריל השנה: 1,400 קולות חסרים הפילו את הימין החדש של בנט ושקד, ומנעו הקמת ממשלת ימין בהובלת הליכוד. בסוף השבוע שחלף הוזכרה בעניין זה לרוב גאולה כהן ז"ל, ומפלגת "התחיה" שהקימה יחד עם פרופ' יובל נאמן, כאחראים למפלת הימין, לפני 27 שנים.
בהספדים הנרגשים שנישאו על גאולה נאמר נכון, כי האידיאולוגיה הלאומית שבערה בה היא שהניעה את כל התנהלותה כחברת-כנסת, תחילה בתנועת החרות ובליכוד ואחר כך במפלגתה הקטנה. האידיאולוגיה, או ליתר דיוק - עודף האידיאולוגיה, הניעה אותה לצאת נגד שני ראשי הליכוד: ראש הממשלה
מנחם בגין בפרשת הסכמי קמפ דיוויד ב-1978, וראש הממשלה
יצחק שמיר בפרשת מדריד ב-1991.
הסצנה יוצאת הדופן במליאת הכנסת, שבה ראש הממשלה בגין מבקש מיו"ר הכנסת יצחק שמיר "להגן עליו" מפני חברת סיעתו גאולה כהן, קריאות הביניים שלה בדיון על אישור הסכמי קמפ דיוויד, ותגובתה מספסלי חרות: "אני מבקשת להגן על ארץ-ישראל מפני ראש הממשלה" - הוצגה בטלוויזיה כמה פעמים בימים האחרונים. היו"ר שמיר, לשעבר מפקדה בלח"י, קרא אותה שוב ושוב לסדר, כשהיא מתריסה: "אתה את שלך תעשה ואני את שלי אעשה". לבסוף הוצאה מן האולם.
כשמדובר בארץ-ישראל, בהתיישבות, בזכות האמונית, לא עשתה גאולה כהן חשבון אפילו למפקדיה, שנראו בעיניה כחלושים, כוותרנים, כפשרנים. תאמרו, היא הייתה קיצונית, דוגמטית, וזה נכון. היא אף ראויה להערכה על כך, בוודאי בימים שבהם האגו והכאריזמה הם העיקר במערכת הבחירות. ואולם חוסר פשרנותה הוביל אותה לכמה טעויות קולוסאליות. קודם כל היא טעתה בהסכם השלום עם מצרים. מנחם בגין ויתר על כל סיני ויישוביו, אבל עד יומה האחרון יכלה גאולה להיווכח שההסכם נשמר. המחיר היה כבד, אך במבחן הזמן - ראוי.
והיא טעתה במנהיג הנערץ עליה יותר מכל, האלוף
אריאל שרון. במשך שנים הרעיפה עליו מילות קילוסים. גאולה כהן שמה יהבה על שרון, שלא יוותר על סמ"ר אחד מאדמת ארץ-ישראל. הוא "בנה את הארץ כפי שאף רוויזיוניסט או מפד"לניק לא יכול היה לבנות", אמרה, ואז נולדה קדימה ומה שחמור יותר - עקירת גוש-קטיף. הגנרל והמצביא פצע את ליבה, כפי שהתבטאה, אך לא חדלה מלהעריצו, גילתה סלחנות כלפיו.
היו כמה סיבות לאובדן שלטון הליכוד בבחירות 1992. ללא ספק ההקצנה במחנה הימין שמימין לליכוד, שאותו הובילו גאולה כהן, יובל נאמן ו
רחבעם זאבי, הייתה המכרעת שבהן. אפשר להזכיר את העלייה הגדולה מבריה"מ, שלמענה השקיע ראש הממשלה שמיר את כל אונו. רוב העולים מברית-המועצות שזה מקרוב באו דעותיהם הפוליטיות בענייני שטחים, ביטחון ושלום, היו זהות לשלו, אך חלקם הוקסמו ממפלגה אופוזיציונית שנשאה את השם עבודה ("ראבותה", ברוסית), ולכן הצביעו לה.
על כך יש להוסיף את הלחץ האמריקני שהופעל בדורסנות על ממשלת שמיר בנושא הערבויות לקליטת העלייה הגדולה. האמריקנים דחו בקשה הומניטרית זו כמנוף לבלום את תנופת ההתנחלויות ולהביא לחילופי שלטון. ועם זאת, ההפסד הצורב נזקף בעיקרו לפיצול הפוליטי בגוש הימין, והביקורת הגוברת הן בתוך ליכוד והן במפלגות שמימין לו על ראש הממשלה, בעקבות ועידת מדריד ומחלוקת הערבויות עם ארה"ב.
גאולה כהן, מראשי מפלגת "התחיה", ניסתה להצדיק בכמה הזדמנויות את הפלת ממשלת יצחק שמיר - "מפקדי בלח"י, סלע יצוק, שידע לעמוד על הכבוד והאינטרסים של עם ישראל, בלי שום חשבון", כדבריה. ואולם באחד מהראיונות האחרונים שלה, היכתה מעט על חטא, כשאמרה לנדב שרגאי: "נכון, חשבנו שההשתתפות של שמיר בוועידת מדריד, שבה בפעם הראשונה הכירו פורמלית ברוצחים של אש"ף כנציגים של הפלשתינים, תוביל למדרון חלקלק. צדקנו בהערכה הזאת, אך טעינו בכך שהבאנו להפלתו. הפלת שמיר העלתה את
יצחק רבין וגילגלה אלינו את הסכמי אוסלו האסוניים". דומה כי בשמיר, שדגל ב"שלום תמורת שלום", טעתה גאולה כהן יותר מאשר בבגין ובשרון.
בלכתה מאיתנו גאולה כהן זכתה, ובצדק, להערכה עצומה. דרכה הציבורית והמרידה במנהיגיה הוכיחו, שבחיים הפוליטיים והמדיניים צריך לדבוק בעקרונות מצד אחד, ולגלות לעתים גמישות בטאקטיקה, מצד שני. כשם שאגו מופרז בפוליטיקה והערצה עיוורת למנהיג סכנתם רבה, כך דבקות מוקצנת, חסרת פשרה באידיאולוגיה, מחטיאה את המטרה, לא תביא את הגאולה.
