חנוכה מסמל את נצחון הרוחניות על הגשמיות ונצחון היהדות על האלילוּת ועל התרבות היוונית, שסימלה יותר מכל את הסגידה ליופי החיצוני, על חשבון ערכים פנימיים ומוּסר אנושי. היוונים גזרו על היהודים גזירת שמד רוחני, ואסרו עליהם לקיים את מצוות דתם, ובראש ובראשונה מצוות שבת, מילה ועוד. נצחון המכבים, גיבורי ה', טירפד גזירות אלה והוביל לטיהור המקדש מאלילי יוון. חנוכה, בדומה לחנוכת הבית, מסמל אפוא התחלה חדשה המגולמת בחינוך יהודי טהור מכל שרידי ההתייוונות המתחדשת.
בהתאם לתפיסה זו, על-פי גישת בית הלל, מוסיפים והולכים בהדלקת נרות חנוכה. גישה זו מסמלת את דרך הקידום האישי במסלול היהדות. מתחילים בנר ראשון, המסמל צעד התחלתי, כשהנר מייצג את הניצוץ היהודי הקיים בכל נשמה יהודית, וכל יום מדליקים נר נוסף, המסמל את ההתקדמות ההדרגתית במעשים צעד אחר צעד, בדרך אל השלימות המיוחלת של הזהות הלאומית.
יוסף הצדיק
יוסף הצדיק, גיבורה הראשי של פרשת השבוע וישב, עבר מסלול דומה. מאסיר נחות בבית הסוהר המצרי הוא טיפס במהירות בסולם המקצועי והפך לשר האוצר של מצרַיים. אך הזינוק המטאורי לא הפריע לו להציג ברמה את יהדותו במצריים האלילית, הפגאנית, שטופת הזימה. נהפוך הוא. בתפקידו המיניסטריאלי הבכיר, כממונה על הקופה הציבורית בארץ זרה הוא הפגין חזות יהודית מובהקת, שמר על לבושו ושמו העברי ואף לבניו קרא בשמות עבריים: אפרים ומנשה.
יוסף יפה התואר, שבנות מצרים היו צועדות על החומה כדי לחזות ביופיו, כבש בגבורה את יצרו בפרשת אשת פוטיפר, בזכות המסורת המושרשת בו מבית אבותיו ודמויותיהם שעמדו לנגד עיניו. מעשה הירואי זה היקנה לו במיוחד את התואר צדיק, הנדיר במקרא. את הצלחתו הפנומנלית לא ייחס לחכמתו או לכישוריו אלא לאלוקים, ששמו היה, כפי שמעיד הכתוב, שגור על פיו. יותר מכול הוא שמר אפוא באדיקות, מתוך דבקות במטרה, על זהותו היהודית בצד ענווה אישית וביטחון בה'. מעבר לכך, התלות בבורא באה להפריך את דימויו הא-לוהי של פרעה, ואלילויות אחרות ששלטו במצרים, ולהפגין את האמונה המונותאיסטית בא-ל אחד. בכך סלל את הדרך אל משיח בן יוסף שיצא מזרעו לעתיד לבוא.
יוסף הריאלי, המושל הבלתי מעורער של מצריים, כּוּנה 'בעל החלומות', אך מתברר שאף חלומותיו הנבואיים על מלכותו התגשמו במהרה. בחוכמת ה' שהתברך בה פתר נכונה את חלומות שרי האופים והמשקים ואת חלום פרעה המיתולוגי. מדוע אפוא חרץ בפתרונו על שר האופים, בניגוד לשר המשקים, גזר דין מוות? הסיבה היא, אומרים המפרשים, שהצפור אכלה מהסַלים שעל ראשו, ואילו השר היה חי היא לבטח כדרכה הייתה בורחת על נפשה.
יוסף הצדיק מגַלם את הניגוד בין התרבות היוונית, המפרידה בין ההתנהגות האנושית לפילוסופיה, בין תיאורייה למעשה, ליהדות שֶׁבָּהּ לא המדרש עיקר אלא המעשה. יוסף הוא אנטי תיזה חיה לתרבות היוונית, כאמור, ולתנועת ההשכלה שהפרידה בין האדם ליהדותו. היוונים ביקשו לעקור כל זיק לאמונה ולתורת ישראל. גזירות השלטון, שאסרו על שמירת הברית הכפולה בין ישראל לה' - השבת והמילה - המהוות באופן מובהק את תעודת הזהות היהודית וטביעת האצבע הייחודית שלה, משַקפות בבירור מטרה זו. הם אסרו גם על קידוש החודש, כדי לבטל את החגים והמועדים.
לאלוקים פתרונים
יתר על כן היוונים חייבו את היהודים להצהיר במפורש, כי אין להם חלק באלוקי ישראל ולכתוב זאת על כל קרן שור, כלי התחבורה המרכזי באותם ימים, כ"שילוט חוצות" - כפי שהגדיר זאת הרב
שי פירון - וגם כ"דיוור ישיר" על כל משקוף בבית פנימה. כדי לא להזכיר את שם ה', אפילו שאילת שלום הייתה אסורה, בגלל התשובה הקלאסית "ברוך השם" הצמודה אליה. המענה האמוני של יוסף לגזירה נואלת זו היא ההכרזה בקול תרועה רמה בפסוק הנזכר: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה", תשובה הטעונה משמעות סמלית לדורות. בנוסף היא מפריכה את הדימוי האלוהי של פרעה ושל מצריים האלילית.
יוון קידשה את פולחן תרבות הגוף והספורט, מופעי הראווה, האצטדיונים וקרבות הדמים. התרבות הספרטנית, שדגלה בתפיסה כי רק החזקים שורדים בטבע, הניחה את הבסיס למלחמת הברירה הטבעית של המינים של התיאורייה האבולוציונית מבית מדרשו של דרווין. על-פי הגישה הדיספונקציונלית לחלשים, לנכים ולמוגבלים אין מקום בחברה, גישה שסללה את הדרך לתיאורייה הנאצית ולשואה. ההתגוששויות והקרבות נוסח יוון הפכו להצגה הכי טובה בעיר, והניחו יסוד לאמניות הלחימה במזרח ולתרבות המערבית.
היהדות לעומת זאת, קידשה את ערך האדם היחיד בתפיסה שכל אדם הוא עולם מלא, והדגישה את חשיבות העזרה לחלשים - לעניים, לגרים ולאלמנות. היהדות, המקיפה את כל חיי האדם, קידשה את הרוחניות, כשמטרת המצוות היא לקדש את החיים הגשמיים -מזון, חיי משפחה, חברה ולאום ובכך להעניק משמעות לחיים ולהעצים את האדם אישיותו וזהותו היהודית.
