הנהלת בתי המשפט. כלומר, קודם כל הנשיאה אסתי חיות, הודיעה כראוי כי אינה מתנגדת לפרסם השיחות בנייד של מי שהיה יושב-ראש לשכת עורכי הדין אפי נווה. זו הודעה המעידה על ניקיון כפיים. בתי המשפט אינם מבקשים לעצמם הגנת יתר.
אם שופטים סרחו במגעיהם עם נווה, כפי שעלה במשתמע כבר מהכתבה של
עמרי אסנהיים ב"עובדה" בעריכת ד"ר
אילנה דיין, כי אז שייעשה בהם דין צדק.
האמת שכבר אז צריך היה לנתק את הקשר עם נווה, שהקליט בחשאי את חבריו והשופטים שהשתתפו בכנס מקצועי. אבל מוטב מאוחר באשר בכלל לא. אין בדברים אלה כדי להצדיק חדירה לשיחות פרטיות של אדם אפילו הוא חשוד סמוי. בוודאי שלא. אם מישהו מדליף אותן כי אז צצה מחדש השאלה אם יש לאפשר לשלטון החוק ליהנות מפרי העץ המורעל. זו סוגיה פילוסופית-משפטית אחרת.
מה שעומד כרגע על הפרק הוא אם השיחה/שיחות יפורסמו. אם כן - מה משמעות תוכנן? בהנחה שאין בהן מרכיב פלילי. השאלה היא כיצד הדברים נתפשים מבחינה ציבורית?
טוב עשתה חיות שהודיעה כי אינה מתנגדת לפרסום השיחות. אילו עשתה כן הייתה נדמית למי שמבקשת חזקת חסינות מפני החוק בעבור שומריו העליונים של החוק. כל הסתמכות על חזקת חסינות פסולה. בוודאי כשמדובר לכאורה בשופטים.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]