קריאה שטחית של
חוק חסינות חברי הכנסת עשויה להביא למסקנה, כי ל
בנימין נתניהו יש כמה סיבות לבקש חסינות. שהרי כך אומר סעיף 4(3) לחוק:
"חבר הכנסת רשאי, בתוך 30 ימים מיום שהומצא לו כתב האישום, לבקש שהכנסת תקבע כי תהיה לו חסינות בפני דין פלילי לגבי האשמה שבכתב האישום, בשל אחת או יותר מהעילות האלה:
"(א) העבירה שבה הוא מואשם נעברה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת וחלות הוראות סעיף 1 [המונע חסינות אם המעשה שולל את קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, מסית לגזענות או מסייע לאויב];
"(ב) כתב האישום הוגש שלא
בתום לב או תוך הפליה;
"(ג) התקיימו כל אלה: הכנסת או מי שמוסמך בה לכך קיימו הליכים או נקטו אמצעים לפי הדינים והכללים הנהוגים בכנסת נגד חבר הכנסת בשל המעשה המהווה עבירה לפי כתב האישום, העבירה בוצעה במשכן הכנסת במסגרת פעילות הכנסת או ועדה מוועדותיה, ואי ניהול הליך פלילי, בהתחשב בחומרת העבירה, מהותה או נסיבותיה לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי;
"(ד) ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי, לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים, ואי ניהול הליך כאמור, בהתחשב בחומרת העבירה, מהותה או נסיבותיה, לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי".
מה נתניהו יכול לטעון
נתניהו יכול לטעון, שלמעט סעיף ג' - כל התנאים הללו חלים עליו. העבירות המיוחסות לו בפרשות 2000 ו-4000 (מוזס ובזק) נעשו במסגרת תפקידו כראש הממשלה וכשר התקשורת. כתב האישום הוגש משום שהפרקליטות מחפשת אותו, ותוך אפליה לרעה בינו לבין אחרים שקיבלו תקשורת חיובית בתמורה לפעילותם הפרלמנטרית או הממשלתית. ואם יימנע ממנו לעמוד בראש הממשלה - יהיה בכך נזק של ממש לייצוג ציבור הבוחרים.
ואולם, הטענות הללו הן חסרות יסוד - גם במישור העובדתי וגם ובעיקר במישור העקרוני. במישור העובדתי, לא יעלה על הדעת שנבחר ציבור החשוד בעבירות שחיתות, יטען שפעל במסגרת תפקידו. האבסורד כאן זועק לשמים, ודומה שאין צורך להסביר זאת. אם לנתניהו יש טענות על אכיפה בררנית - ייכבד ויעלה אותן במסגרת ההליך המשפטי, כמו כל נאשם אחר הטוען להגנה מן הצדק. והחוק קובע במפורש, שהנזק לציבור הבוחרים יובא בחשבון רק אם ההימנעות מניהול ההליך לא תפגע בצורה חמורה באינטרס הציבורי; הימנעות מהעמדתו לדין של ראש הממשלה על עבירות שוחד ומרמה היא הדבר הכי רחוק מהאינטרס הציבורי.
כאמור, העיקר הוא שהפרשנות הזאת לחוק החסינות מתעלמת לחלוטין ממטרתו ומהקשרו. חוק החסינות נועד למנוע מן הממשלה להתנכל לחברי האופוזיציה - להגביל את תנועתם, להאזין לטלפונים שלהם או לשלוח אותם לבית הסוהר. הוא לא נועד להגן על הממשלה - ובוודאי שלא על העומד בראשה - מפני שלטון החוק. הוא לא נועד להפוך את הכנסת לעיר מקלט לחשודים ונאשמים - בוודאי שלא בעבירות השחיתות החמורות ביותר.
איך אני יודע את זה? משום שזה מה שאמרו במפורש חברי כנסת מכל סיעות הבית בדיון בקריאה הראשונה על החוק, שקיימה הכנסת הראשונה ב-10 באפריל 1951. הנה כמה דוגמאות.
מה אמרו חברי הכנסת
זלמן ארן, מפא"י: "אם כוונת החוק היא לשמור על זכויות חבר הכנסת בקשר לפעולתו הפוליטית אני יכול להבין דאגה כזאת. אך מדוע צריך אדם להיות משוחרר באופן אוטומטי, כאשר ישב בבית הסוהר, לפני שנבחר לכנסת, לרגל כל האשמה פלילית נגדו לפני שנבחר לכנסת? מדוע צריך להפסיק את הפעולה המשפטית נגדו? לפי זה יוצא שלגבי עניינים פליליים אין דין שווה לאזרחי המדינה, ודווקא חבר כנסת מופלה לטובה".
ישראל בר-יהודה, מפ"ם: מי מחברי הבית הזה, מי מחברי כל
סיעות הבית הזה לא עמד כאן, במשך שנתיים וחצי של עבודת הכנסת, ולא נשבע אמונים לדמוקרטיה, לשלטון העצמי, למשטר פרלמנטרי. אבל כאשר צריך להבטיח את האפשרות לנהוג לפי הכללים האלה - מתחילים לא להבין, לא לדעת, לשאול שאלות, להאריך בדברים" (בר-יהודה יצא נגד העיכוב בחקיקת חוק החסינות, שלדבריו חיוני כדי להבטיח את המשטר הפרלמנטרי).
זרח ורהפטיג, חזית דתית מאוחדת: "אני סבור, שהסעיף השלישי, בקשר לחסינות בפני האשמה פלילית, הוא נחוץ, ולא צדק חבר הכנסת ארן שהתקיף אותו. סעיף זה נחוץ, מכיוון שאנו צריכים להגן על חברי הכנסת לא רק נגד מאסר ומעצר, אלא גם נגד העמדתו לדין, העלולה לבוא לפעמים רק כדי להשפילו. העמדה לדין לפי החוק שלנו היא בידי היועץ המשפטי. ברצותו מעמיד לדין וברצותו אינו מעמיד לדין".
אסתר רזיאל-נאור, חרות: "חוק זה דרוש ונחוץ למדינה ולכנסת, משום שהוא נובע מן הצורך העקרוני לשחרר את חברי הכנסת מכל תלות ברשות אחרת של המדינה. הפרדת סמכויות המדינה, הפרדת הרשויות היא אבן הפינה במשטר דמוקרטי. וכדי שחבר הכנסת יהא משוחרר לחלוטין מכל השפעה על רעתו ועל מצפונו, כדי שלא יצטרך
לחרוד לתוצאות מעשיו, דבריו, השקפותיו, הצבעותיו - עליו להיות מובטח, שכל זמן שהוא חבר הכנסת, וגם לאחר מכן, לא יידרש ולא יועמד לדין ולא ישאלו אותו: מהיכן לך אינפורמציה זו ולמה אמרת זאת, וכיצד העזת להציע זאת, או לדרוש אחרת".
משה בן-עמי, הספרדים: "השאלה היא, איך למנוע את אפשרות העמדתם לדין של אנשים אשר לדעת הרשות המבצעת יש להעמידם לדין. גם היועץ המשפטי איננו אלא בחינת אצבע אחת בזרוע המבצעת, או אחד מפרקי האצבעות שלה. אם כן, אין זה מן הנמנע שלצורך מסוים, עלול לקרות, שאדם יובא לדין בלי שיהיה אשם באמת... אנו רוצים לדאוג לכך שרגליים לחשד בלבד, לא יהוו סיבה קובעת ומכריעה לגבי העמדתו לדין של חבר הכנסת".
מאיר וילנר, מק"י: "יש הבדל בין חבר הכנסת לבין אדם אחר, לא מפני שהוא אדם נעלה יותר, אלא מפני שהוא נבחר על ידי אלפים רבים של תושבים, כי אחרת לא היה יושב כאן ואלפי אזרחים נתנו בו את אמונם. אזרח אחר מייצג את עצמו, חבר הכנסת מייצג ציבור, או חלק של ציבור, וכאן ההבדל. אם חלק מהציבור שבחר בחבר הכנסת לא ירצה בו יותר, לא יבחר בו יותר; אולם כל זמן שאנשים רבים נתנו בו אמון, הוא מייצג חלק מהציבור. מוטלת על חברי הכנסת אחריות מיוחדת, חובות מיוחדות, תפקידים מיוחדים, וכל זה יצר את המושג של חסינות חברי הפרלמנט".
דוד בר-רב-האי, מפא"י: "חוקי החסינות האלה שונים כאמור, בתכלית שינוי. ומה כוונתם? כוונתם להבטיח לחברי הפרלמנט למלא את תפקידם בלי חשש שייתבעו למשפט בעד מעשיהם ובעד נאומיהם, שתינתן להם האפשרות של גישה לבוחרים. ואת החוק הזה יש לבחון רק מבחינה זו - אם הוא מבטיח את האפשרויות האלה או לא".
מה המטרה האמיתית
את הדברים החשובים ביותר אמר בסיכום הדיון
יו"ר ועדת הכנסת, יזהר הררי ממפא"י: "ואם נשאלנו לשם מה יש צורך בחסינות בכלל, הרי עלי להשיב שהחסינות באה מטעמים פשוטים וברורים. אין זה קובע אם כיום קיים או אינו קיים חשש כזה במדינתנו; מתוך ניסיון בפרלמנטים אחרים, במשטרים דומים לשלנו, נתברר שלעיתים יש צורך בכך שחבר הכנסת יהיה מוגן מפני הרשות המבצעת. חבר הכנסת אינו יכול לאסור אנשים, ואילו הרשות המבצעת רשאית לאסור.
"אנו נשאף תמיד לכך שהרשות המבצעת במדינה תהיה כזאת, שלא יהיה כל חשש שהיא תאסור חברי כנסת או תאשים אותם ללא כל סיבה; אבל יחד עם זה ובאותה המידה, נדאג לשריין את חברי הכנסת בחוק ובחיסון כזה, שגם אם ביום מן הימים, על-אף רצון רבים מחברי הבית, תקום רשות מבצעת כזאת, היא לא תוכל לפעול נגר חברי הכנסת, ואם תפעל - הרי תפעל בניגוד לחוק. אלה הן הסיבות למציאות אותם הסעיפים בהצעת החוק, הבאים להקנות לחברי הכנסת חסינות נגד האשמות פליליות, מאסרים ומעצרים".
זוהי הסיבה ואין בלתה: למנוע מהרשות המבצעת לפגוע ברשות המחוקקת. למנוע מהממשלה להשליך לכלא את מתנגדיה. למנוע מהרוב לסתום את פיו של המיעוט. הוא לא נועד - בפירוש לא נועד - להעניק לחברי הכנסת הגנה מפני העמדה לדין על עבירות שביצעו לתועלתם האישית. הוא לא נועד - בפירוש לא נועד - להעמיד אותם מעל החוק בכלל ומעל חוק העונשין בפרט.
בקשתו הצפויה של נתניהו למתן חסינות היא היפוך מוחלט של החוק ומטרתו. היא ניצול ציני בידי השלטון של חוק שנועד להגן על מתנגדי השלטון. היא צפצוף על עקרונות יסוד של מדינת חוק. היא מלמדת מדוע בנימין נתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה.
