רפי (ארנרייך) ארן, חבר ילדות שלי שאהבתי מאוד היה מנהיג מלידה. לא התראיינו יותר משני עשורים. לפני שלושה שבועות חלמתי עליו. בחלום פגשתי בדמותו של רפי, כפי שהוא נראה בפגישתנו האחרונה באקראי, בפתח בית החולים "כרמל" בחיפה.
רפי, אז טייס קרב, לבש את מדי חיל-האוויר, והחזיק בידו את כובע הטייסים המוכר. שנינו התרגשנו מאוד וקבענו להיפגש. אבל מרוץ החיים השכיח כנראה מלב שנינו את הכוונה.
לפני שלושה שבועות, כשפגשתי את רפי בחלום, הייתי נחוש הפעם לא לוותר ולפגוש אותו גם במציאות. זה היה מבצע לא פשוט. לא קל לאתר אדם שלא ראית יותר משני עשורים, אבל היה לי קצה חוט. ידעתי שרפי גר ביבנה, וזכרתי במעומעם שהוא סיפר לי שיש לו חבר נפש שאותו גם אני מכיר. לא זכרתי את שמו של החבר שבשמו נקב רפי, וכל מאמצי להיזכר בשם לא צלחו.
בחיפוש באינטרנט מצאתי את מספרי הטלפון של רפי, אלא שמהטלפונים הנייחים והניידים בבית בשיכון הטייסים ביבנה, לא הייתה תשובה.
החלטתי לא לוותר ולהתקשר ללהק כוח אדם של חיל-האוויר, בתקווה לקבל פרטים על הדרך שבה אוכל לאתר את רפי, כדי להפוך את החלום למציאות. בשלב הזה הוכיחה לי המציאות שהיא עולה לפעמים על כל דמיון.
שלמה בריינס, שהוא אחי, בלשכת "חרמון" של הבונים החופשיים שם אני חבר, הוא בעלה של בלהה חפץ. יחד למדנו בילדותנו בכיתה אחת עם רפי. התברר לי ששלמה מכיר את רפי ומתגורר קרוב אליו.
לא ברור לי מה הביא את שלמה לשאול אותי בהפתעה האם שמעתי מה קרה לרפי ארנרייך, ולספר לי עליו. כשם שלא ברור לי מדוע הופיע רפי אצלי בחלום בסיום חייו, כשהוא על ערש דווי. אני זוכר ששאלתו של שלמה בריינס, גרמה לי לקפוא על מקומי. לקח לי כמה דקות להתאושש, כששמעתי שרפי לקה בסרטן קשה, והוא עובר גם טיפולי דיאליזה.
אמרתי לשלמה שאני מתחיל להאמין ביד המקרה. לפני כמה ימים חלמתי בלילה על רפי, ונשבעתי לעצמי שאני חייב למצוא אותו, ולפתע האיש שהתקשיתי באיתורו נמצא בהישג יד. שלמה, שנראה מופתע מסיפורי החלומות שלי, הבטיח לעזור. הוא סיפר לי שרעייתו בלהה שלמדה איתי לא פגשה את רפי כבר זמן רב במכולת השכונתית ביבנה, מה שמעיד שמצבו לא פשוט. ביקשתי משלמה לבדוק עבורי איך יוצרים קשר עם רפי.
לא הפסקתי לחשוב איך אני מגשים חלום קטן שהפך לחלום גדול, במיוחד כשהבנתי שרפי על ערש דווי, ומדובר במרוץ נגד הזמן. נזכרתי שרפי סיפר לי בעבר שיש לו חבר טוב ששירת כסא"ל בחיל-האוויר, ולמיטב זכרוני היה גם דובר עיריית תל אביב, מה שלא זכרתי הוא שהאיש שבשמו נקב רפי, היה גם עורך בטאון צה"ל "במחנה".
צלצלתי לדוברות העירייה, כדי לנסות לבדוק מי היו דוברי העירייה בעבר, אבל כמו בחיים כשצריך אותם הם לא עונים. אימצתי את זכרוני ולפתע עלה במוחי השם חנוך קפצן שנשמע לי מוכר. החלטתי שכדאי לנסות. מכאן הדרך הייתה קצרה. מצאתי את מספר הנייד של חנוך באינטרנט, ובתוך כמה דקות שוחחנו.
חנוך קפצן, שידע מרפי שאנחנו חברים מילדות, סיפר לי על מצבו הקשה של רפי, והביע ספק אם רפי יסכים לפגוש אנשים. סיפרתי לו על החלום שהופיע דווקא בעיתוי שבו זמנו של רפי קצוב. וביקשתי שיפעל כדי שנוכל להיפגש.
חנוך גר ביבנה בבית צמוד לזה של רפי. כעבור כמה שעות קרה הבלתי יאמן שלו חיכיתי. רפי התקשר אלי. לא הכרתי את קולו - הוא נשמע חלש וכואב, וחשתי התרגשות שמזמן לא חוויתי.
שוחחנו שיחה קצרה. רפי סיפר לי על מחלתו, וקבענו שחייבים להיפגש. "צריך להזדרז", הוא האיץ בי ימים ספורים לפני מותו, "בקרוב לא אהיה כאן". ניסיתי לגשש האם אפשר שניפגש ביום שלמחרת, ורפי השיב לי שהוא בדיאליזה.
רפי סיפר לי על רעייתו, ונתן לי את מספר הטלפון שלה למקרה שהוא לא יענה. שמה שרה'לה, הוא טרח לעדכן אותי. – שרה, המהמתי. "לא שרה", הקפיד רפי לתקן אותי, "שרהל'ה". יש לי תחושה שהוא חש כבר אז שאתקשה למצוא אותו, ויתכן שהעריך שזאת שיחתנו האחרונה, ולכן נתן לי מספר טלפון נוסף.
הבנתי מחנוך קפצן, שרפי מתנייע בעזרת כיסא גלגלים, ויוצא לעיתים מהבית. הצעתי לרפי שהוא ושרה'לה, יחד עם חנוך קפצן ורעייתו, ובלהה חברת הילדות שלי ובעלה שלמה יבואו אלינו. רפי נשמע מאושר מההצעה, והבטיח שישתדל שכולנו נפגש.
ביום שישי בשעות הצהריים כשהתעוררתי, הבנתי שהחלום לפגוש את רפי לא יתגשם לעולם. במילים בודדות הבהיר לי חנוך קפצן באמצעות מסרון, את מציאות החיים החדשה: "משה יקר, צר לי לעדכן שרפי הלך הלילה לעולמו. נהיה בקשר". לא האמנתי, קראתי שוב את המסרון ועוד פעם, ורק אז השתכנעתי שלא נתראה.
צלצלתי לחנוך קפצן, שסיפר לי שרפי מת קצת אחרי חצות באותו לילה, וזמן קצר לפני שהתקשרתי פינו אותו מביתו. ביקשתי לדעת מתי מועד ההלוויה, ואז התברר לי שרפי ביקש שגופתו תישרף לאחר מותו.
חנוך, שידע על שיחתי עם רפי ועל חלומי לפגוש אותו, ניסה לנחם אותי שאם לא הגשמתי את החלום במלואו, זכיתי לפחות לדבר עם רפי, שלמרות מצבו הקשה לא שכח להזכיר לי סיפור ילדות קטן, שגם אני זכרתי.
יתכן שגם עבור רפי זאת הייתה סגירת מעגל שגרמה לו התרגשות, שלאחריה הוא החליט לפרוש בכבוד מהעולם. לא אחת אני מהרהר האם מותו בסמיכות לשיחה שקיימנו, העניק גם לו את התחושה שהמעגל נסגר, והוא יכול להיפרד מאיתנו - מי יודע?
"אין לי הרבה זמן", אמר לי רפי, משפט שלא אשכח לעולם. מתברר שרפי הרגיש, ידע, והחליט לעשות למעני מחווה אדירה כשהתקשר אלי כדי להיפרד ממני. כטייס קרב למוד קרבות אוויר, רפי העריך שאת הקרב הזה הוא לא ינצח. למרות שלא נפגשנו יותר משני עשורים הוא חסר לי עכשיו. ישנם אנשים שכשאתה פוגש או משוחח איתם, גם אחרי שנים רבות מבלי שנשמר הקשר, הוא מתחדש כאילו לא נותק מעולם.
נראה לי שזה המקרה. שנינו לא זכינו להגשים את החלום.