כידוע, לאחר המלחמה פעלו קבוצות נקם יהודיות בגרמניה ובארצות מרכז אירופה במגמה לנקום בנאצים על מעשי הזוועה בשואה. היו שהקימו קבוצות פרטיות לנקמה, היו שפעלו מטעם מוסדות וגופי חצי רשמיים, כמו למשל "קבוצת הבריגדה היהודית", חיים לסקוב, מאיר זורע, שמעון אבידן וישראל כרמי. והייתה קבוצה שבראשה עמד אבא קובנר שעל מעלליה נכתב מחקרה של דינה פורת. הקבוצה התחילה להתארגן בלובלין והתכוונה לפעול בערים נירנברג ומין ההגינות לומר כי לא רק היהודים חיפשו נקמה. זכורה למשל, הוראתו של גנרל גאורגי ז'וקוב לחייליו לנקום באכזריות בנאצים ובעוזריהם ללא משפט. העיתונאי שלמה נקדימון פרסם כבר בשנת 1966 בעיתון ידיעות אחרונות את מעלליהם של שניים מקבוצת הנוקמים שסיפרו בראיון עמו כי השליחים שבאו מהארץ לגולה שלאחר השואה, כינו את הנוקמים "משוגעים" ולגלגו על תוכניותיהם. המתראיינים אצלו לכתבה, חששו להיחשף והסבירו זאת בעובדה כי שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', טען שהם "רווים רוח של מרי... שנבעה מרגש נחיתות עמוק". עוד אמרו כי אביגור גינה אותם והגדירם - "שהם כמו הפורשים". לאחר בואם ארצה, נפגשו הנוקמים ונדרו שלא לספר את הסיפור בציבור והוא אכן הושתק ל-40 שנה. הראשון שהזכיר את רגשי הנקם שלא באו על סיפוקם היה יעקב (ליפשיץ) גיל שכתב על כך בספר מלפני שבעים שנה בשם "ספר הבריגדה היהודית". במשך הזמן פורסמו עוד שני ספרי זיכרונות בהם הוזכרה פעילות הנוקמים: האחד, של י' חרמץ, "אל נא תאמר כי זאת דרכי האחרונה" וספר של א' דיסטל, "ימי חיים 1941 - 1945". ואכן התקשורת והציבור "שכחו" מהעניין. אולם, לפני שנים אחדות, שוב עלה הסיפור לכותרות ואלה שנותרו בחיים, בני תשעים ומעלה, ביקשו לספרו למען הדורות הבאים כולל חשיפה אישית וצילומים. אבא קובנר ריכז את הפעולה לקראת הנקמה באירופה בידיעת ד"ר חיים ויצמן ושני האחים-המדענים משפחת קציר. את הפעילות מימן אז בעל מפעל אתא. פעילות אחת בוצעה בנירנברג, שם נמרחו דברי מאפה ולחם ברעל ונשלחו למחנה שבויי האס.אס. העיתונות האמריקנית שתחקרה את הפעילות קבעה כי כתוצאה מכך נפטרו בין 1,900 - 2,283 שבויים נאצים. בנוסף הועלו רעיונות (שלא יצאו לפועל) כמו הרעלת בארות וצינור מים מרכזי בנירנברג, פגיעה בנידונים של משפטי נירנברג וביצוע הרעלה נוספת במחנה שבויים בדכאו. המנהיגות בארץ חששה שהמחיר הפוליטי של "הנקמה" יהיה גבוה מדי והשתדלו למתן את הפרטיזנים שאפי הנקם.

שם הספר נבחר מפסוק "בספר דברים, ל"ב" והוא עוסק ביישוב, בשואה ובקבוצת הנוקמים שבראשה עמד אבא קובנר. הקבוצה החלה את פעולת הנקם בנאצים עוד בתקופת גרמניה הנאצית ביערות, בגטאות ובמחנות. מכיוון שהצעירים נותרו ללא משפחות שנספו, הם נשבעו לנקום בגרמנים נקמה נוראה, מסוג של "עין תחת עין". הספר מתרכז בשנה שלאחר המלחמה בה התפזרה הקבוצה בגרמניה החרבה מחפשים דרכים לנקום וממשיכים להישאר נאמנים לשבועתם ולמנהיגותו של אבא קובנר. החוקרת חשפה חומרים רבים המתפרסמים לראשונה ונוגעים לתחום השאלות המוסריות שעמדו בפני הנוקמים וביחס של הנהגת היישוב בארץ-ישראל לשאלת הנקם בשעה גורלית בתולדות העם. יש לומר את האמת: הנוקמים לא הצליחו לממש את תוכניתם, כך גם קבוצות נקם רבות אחרות שדרכם במשימה זו צלחה במידה מועטה. תוצאה זו היא פרי בחירתו של היישוב והנהגתו להתרכז בהבאת "האודים המוצלים" ארצה, ביישוב הארץ, ובמאבקים עם היריב הערבי. חוקר שואה ידוע, טוביה פרילינג קבע כי הספר עוסק באחת הפרשיות המסעירות והמורכבות המייסרות והמסתוריות ביותר שנגזרה מן השואה. הספר מכיל מעל 400 עמ' ומכיל 8 פרקים המשתרעים על השנים מינואר 1942 ועד שנת 1952 בה חזרו אחרוני הנוקמים מאירופה ארצה. כמו כל מחקר מעולה, כולל הספר את כל המנגנון המדעי, חושף חידושים רבים וממוסמך כראוי ואף מביא לראשונה רשימה של 50 חברי הקבוצה כולל צילומים וביוגרפיה אישית קצרה.

הפרטיזנים המאוכזבים התקבלו בתשואות בקיבוץ גן שמואל ועם חבירתו של אבא קובנר, עברו כולם לעין החורש שם התקבלו כתריסר מהם לחברות למרות הקשיים הכלכליים. אבא תחקר כל נוקם ונוקמת ורצה לשמוע הכל על "כישלון הנקמה" באירופה. חברי עין-החורש יצאו מגדרם על-מנת להנעים להם את הזמן ולשקמם ממוראות השואה. חברים ותיקים פינו עבורם דירות וצריפים והלכו לישון בבונגלוס ובאוהלים כדי שהפרטיזנים יזכו "להרגשת בית". הפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק מאירת הפנים והסבלנית, הייתה למזכירת "גרעין הפרטיזנים", שגדל בינתיים לשלושים איש. הפרטיזנים נשלחו לשיקוף ראות מחשש הדבקות בשחפת וכן התגלו מספר מקרים, ביניהם ויטקה קובנר. אחרים נשלחו לבתי הבראה, השתתפו בטיולים ברחבי הארץ ונשלחו לבקר את קרוביהם בארץ. כילד מתבגר זכורני שלא פעם עברנו בשעות הערב ליד מרפסת הצריף הגדול של "הגרעין" וראינום רוקדים רחמנא לצלן ריקודים סלוניים, צוחקים ושרים והתנהגות זאת "לא הסתדרה לנו" עם דמותו של "הקדוש כמעט" אבא קובנר ועם מוראות השואה שכל אחד מאתנו נשא מסיפורי הוריו וזיכרונות בני משפחתו אשר נספו שם. ההסתגלות לחיי העבודה בקיבוץ הייתה קשה עבור הפרטיזנים. מצד שני, הם תרמו רבות לחיי החברה התרבות, השירה והאמנות. אורחים רבים באו לפגשם, כמו נתן אלתרמן ויצחק שדה שבאו לדובבם ולשמוע מהם את שירי הפרטיזנים. מוקד מרכזי לוויכוחים היה היחס לברית המועצות. הפרטיזנים, לאחר שראו את אכזריותם, זלזלו במשטר הסובייטי ובסטאלין ואילו חברי הקיבוץ, ככל קיבוצי השומר הצעיר, העריצו את ברית המועצות, משטרה ומנהיגיה. אבא קובנר מצא עצמו בין הפטיש לסדן, טוענת החוקרת פורת. מחד נדרש על-ידי חבריו לשוב לאירופה על-מנת להשלים משימת הנקם ומאידך-גיסא, הוא רצה בקליטתם כחברי קיבוץ והיה נתון לדרישתם התקיפה של מנהיגי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ומפ"ם להוריד את עניין הנקמה מהפרק.

הניסיון לקלוט גרעין בעל עמדות פוליטיות מגוונות היה חדש עבור הנהגת התנועה ומאיר יערי ויעקב חזן עקבו מקרוב אחר הקורה בעין החורש. דומה שמנהיגות הקיבוץ הארצי ויערי בראשה כלל לא הבינו את שעבר על הפרטיזנים בעת השואה. סמוך לבואם הוא נאם בפניהם בקיבוץ עברון נאום בשם "לא עייפי דרך אלא מפלסי נתיב". בניגוד ליצחק שדה שהזדהה איתם טען יערי, בוגר מלחמת העולם הראשונה, שיש הבדל רב בינו לבינם: הוא סיים את המלחמה חלוץ ומחושל ואילו הם, שקועים בשנאה וניהליזם ובקלות ילחצו על ההדק. הם זלזלו לדבריו בסוציאליזם וכפרו בעיקר ועליהם לעבור "חינוך מחדש" אחרת גם בימי שלום ישבו בחפירות. נביא לדוגמה מספר ביטויים מנאומו של יערי שהיה בוטה כלפיהם למדי: "...אולי קל יותר למות פעם אחת מות גיבורים, מאשר לחיות חיי עמל. כיצד למות מות גיבורים יש ויש לנו מה ללמוד מכם. אולם, כיצד לחיות חיי גבורה יום-יום ולהוריש אותם לבנינו אחרינו - הניחו לנו, במטותא, להורות לכם לקח... אל נא נתפנק בצערנו"... תורת 'תמות נפשי עם פלישתים אינה תורת חיים, כי אם תורה של נקם עיוור והתאבדות". בסיום נאומו שהוכיח עד כמה יערי מתנגד לפעילות קבוצת הנקם באירופה ועד כמה הוא היה אטום לאירועי השואה ולהשפעתם על הפרטיזנים, ייעץ להם ליישר מחדש את גבם וללכת כל קבוצה, לקיבוץ משלה. כלומר, הוא יעץ לגרעין הפרטיזני להתפרק ובדרך אף לצמצם את כוחו של אבא קובנר ממנו חששה המנהיגות ההיסטורית של מפ"ם. דבריו אלה מזכירים את נאומו ביום העלייה למצפה "גבולות" בקיץ 1943 שם אמר, שוב תוך אי-הבנה גמורה של התנאים בנגב, כי על המתיישבים לחיות כפרטיזנים היהודיים באירופה (מסתתרים בבונקרים ופועלים בלילה) ובכך מיעט מחשיבות המצפה וגורלו כמקום יישוב קבע עתידי. יערי הושפע מדבריו של אנטק (יצחק צוקרמן) שקבע בזמנו כי רוח בריונית נושבת מן הפרטיזנים.

כמובן שהפרטיזנים בעלי הדעות הפוליטיות המגוונות סירבו לקבל מדריך "מהשומר הצעיר" שיחנכם מחדש ובלעו בקושי את דברי העלבון ששמעו מיערי. מבין הקבוצה העלו מספר חברים רעיונות כמו - הקמת קיבוץ בלתי מפלגתי של פרטיזנים, אך רעיון זה היה חסר סיכוי לאור החלוקה המפלגתית שהייתה נהוגה אז בין התנועות התיישבות והקרקע שניתנה להם על-ידי הסוכנות. נתן פלד ממזכירות הקיבוץ הארצי הודיע להם שאין הם נחשבים "לגרעין לגיטימי" ועליהם ואם הם יגדירו עצמם כא-פוליטיים הם יסולקו. התסיסה בקרב הגרעין החמירה אך עדיין הם המתינו בעין-החורש שבידם הבטחה של קובנר וראשי "ההגנה" כי הם ישובו בקרוב לאירופה להמשך מבצעי הנקם. מהעדויות שהביאה פורת בספרה עולה כי חברי עין החורש לא התערבו בוויכוחים האינסופיים בגרעין הפרטיזנים. אדרבה, הם הציגו את המצב כהליך קליטה ההולך ומשתפר. הסופר חנוך ברטוב ואשתו שהתגורר באותה תקופה בעין-החורש וכן אסתר אורחן ויצחק לבנה סיפרו על הזעקות הנוראות שבקעו בלילות מצריפי הפרטיזנים שחוו בחלומותיהם את זוועות השואה פעם אחר פעם. ויטקה העידה שהבקיעים בגרעין הלכו והתרחבו וחלק החלו להאשים את המוסדות ואת אבא קובנר ונאמניו בהולכת שולל והזנחת רעיון השיבה לאירופה והמשך הנקם.

המתח החברתי בקרב "גרעין הפרטיזנים" הגיע לשיאים חברתיים. החברים רמזו כי קובנר הוא בין האחראים לכך שהמשימה לביצוע הנקמה לא בוצעה באירופה וכן למחדלים ואי-סדרים בענייני כספים. קובנר חש שאיבד את האימון בקרב הגרעין ועשה מאמצים להרגיעם ולתבוע מהם סבלנות והתערות במקום. כתגובה עזבו מספר חברים את הגרעין. חלקם פנו לקיבוצים אחרים וחלקם מצאו את מקומם בערי המרכז. במרס 1947 נערכה שיחה קשה בה האשימו חברי הגרעין את קובנר שהוא מעכב את יציאתם לאירופה, שהוא מסתיר מהם החלטות ברמה המנהיגותית וכן את העובדה ששמעון אבידן יצא מטעם התנועה ובתאום עם "ההגנה" לרכז את קבוצות הנקם באירופה. לאחר שיחה זו ניתקו רבים מהקבוצה את קשריהם עם קובנר וטענו שיש לצאת ולבצע מידית את הנקמה. בולק (דב בן יעקב) לקח עמו קבוצה שהקימה "קיבוץ" בקריית חיים וחזרו לאחר מכן לאירופה להמשך הנקם. בסוף 1947 לא נותרו חברים בגרעין בעין החורש מלבד קובנר, ויטקה ורוזקה ועוד אחד או שניים. עם הזמן התחדשו הקשרים וגברה ההערכה לאבא קובנר שהיה לקול ייחודי בציבוריות הישראלית בכל הקשור לשואה ולהנצחתה. קובנר נפטר ב-1987 והספיק עוד להתראיין לאריה לוי-שריד על קבוצת הנקם ונזכיר זאת להלן. בתחושה גוברת שסופו קרב היה הפעם קובנר פתוח לכל השאלות וסיפר בפרטי פרטים את תוכנית הנקמה.

המשך השתלשלות העניינים: אבא קובנר נעצר בדצמבר 1945 בעת היותו על האונייה בדרכו לביצוע משימת נקמה בגרמניה. הוא הוחזר לארץ והושם בכלא במצרים ומשם הועבר לקישלה בירושלים. באוגוסט 1946 יצא שמעון אבידן לאירופה על-מנת לרכז את כוחות הנקם מטעם "ההגנה". אבא ישב כמה חודשים בכלא וכשחזר לעין החורש נתקל בסירובה של רעייתו ויטקה לשוב ולהצטרף לאבידן שפעל באירופה. אבידן מצדו, העדיף להמשיך ולפעול באירופה באמצעות אנשים שהכיר מימי "המחלקה הגרמנית" ולא עם חברי קבוצת הנקם של קובנר. בעזרת קבוצת נוקמים מהבריגדה וחלק מאנשיו יצא אבידן מזרחה, לשטח הכבוש בידי ברית המועצות ופעל שם אך סירב למסור למוסדות ההגנה פרטים על מי חוסל, כמה נאצים ומה היה תפקידם. הוא וחבריו החליטו לא לחשוף זאת לעולם. דינה פורת המשיכה מכאן והלאה לתאר את יציאת הקבוצה השנייה לאירופה בנובמבר 1947 שהמשיכה לפעול גם אחר החלטת האו"ם בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. בסופו של הפרק, צירפה פורת את שירו המרגש של משה טבנקין משנת תש"ג שנקרא: "אני חוזה נקם. כן צירפה החוקרת את רשימת כ-50 חברי המחתרת שבאו מהערים: וילנה, רובנו, צ'נסטוחוב, ורשה, בנדין, קרקוב לודג' וברסט-ליטובסק. לאורך המחקר ציטטה החוקרת משיריהם ומזכרונתיהם של נתן אלתרמן, בירמאן ציפורה, חיים גורי, ברוך לוין, משה טבנקין, שאול טשרניחובסקי, אמיר גלבוע, יצחק קצנלסון ואברהם שלונסקי. פורת העריכה כי סך כל הנוקמים באירופה על קבוצותיהם נע בין 200 - 250 איש ומספר הנרצחים הנאצים כתוצאה מפעילותם היה בין 1,000 - 1,500. מהמסמכים והראיונות שקיימה החוקרת עולה כי קבוצת קובנר לא הצליחה להרוג בנירנברג איש מאנשי האס.אס. לשעבר. ברור שאין ביכולתי להסיק מסקנות אקדמיות בפוסט זה, כל כוונתי הייתה לעורר את הסקרנות שלכם קוראי, ליטול את הספר ולהיזכר ברגעים הקשים של ניצולי השואה שחיפשו ללא הצלחה, דרך להשביע תאוות הנקם (המוצדקת) בנאצים.