המערכת הפוליטית אצלנו מצויה בתוהו ובהו, לאיש אין מושג להיכן יתגלגלו הדברים וכיצד. כתבי האישום (התפורים) נגד ראש הממשלה מאיימים להביא להדחתו המשפטית מתפקידו (הרי לכך הם נועדו מלכתחילה) ובדרך להשגת היעד הזה מערערים את אמון הציבור ואת בטחונו (השגוי יש לומר) בכך שהמערכת בכלל, וזו המשפטית בפרט, עובדים לטובתו. רבים מתייחסים אל השנתיים או שלוש האחרונות כאל שנים שבהן חלק גדול מהציבור איבד את אמונו במערכת, שנים שבהן נוצר הכאוס, אבל האמת היא שהתהליכים האלה נמשכים כבר לא מעט שנים ובמסגרת זו כתבנו על כך לא פעם בעבר. בשנים האחרונות הדברים רק צפו ועלו אל מעל פני השטח וכך נחשפו לעין כל.
ועדיין, מי שמתייחס רק לחיצוניות של הדברים, מי שניזון אך ורק מהתקשורת בלי להשתמש ביכולת לבקר את מה שמראים ומשמיעים לו, מי שאינו קורא בין השורות ומדי פעם מאזין גם לקולות המושתקים, נוטה לחשוב גם כיום שמדובר בתקדים היסטורי, שמעולם לא היה במדינת היהודים או בעם ישראל בכלל, כזה קיטוב. אלא שעיון בפרשות השבוע האחרונות בפרט ובהיסטוריה שלנו בכלל, מגלה מיד שהתופעה הזאת קיימת מאז שעם ישראל קיים. כעת היא הגיעה לשיא, אבל לא תקדימי רק תקופתי. הרי מה הניע את האחים לרצות להרוג את יוסף ובסוף להתפשר על מכירתו, ויכוח רעיוני עקרוני. יוסף הוא הטיפוס של הצדיק שמעולם לא נכשל והוא בטוח שכולם צריכים להיות כמוהו.
האחים טענו שהדרך הזאת אומנם מתאימה ליחידי סגולה אבל אי-אפשר לדרוש מכולם שיהיו כמוהו, כי אם ינסו ולא יצליחו, אם יכשלו במשהו, עלולים להתייאש וליפול סופית. וגם אם לא מתייאשים, הרי מי שנוטה לחשוב שהוא צדיק אינו מוכן להודות בטעות וממילא התוצאה תהיה הרסנית כי לעולם לא ינסו לתקן. וכבר אמרו צדיקים בדורות קודמים "צדיק שיודע שהוא צדיק יותר גרוע (במובן של ריחוק מה' יתברך) מרשע שיודע שהוא רשע". בשונה מיוסף שמעולם לא נכשל, את האחים מייצג יהודה שאמנם נכשל כמה פעמים, אבל מודה בכישלון וטורח לתקן. העימות ביניהם מגיע לשיא בפרשת השבוע שלנו וַיִּגַּשׁ, ובנקודת השיא המשפחה דווקא מתאחדת, לא מנציחים את העימות.
בסוף תהיה אחדות
במהלך הפרשה וגם בזו שלפניה נראה ברור שיוסף הוא הבכיר, יהודה ואחיו זקוקים לו נואשות והוא לכאורה מפגין את עליונותו. אבל אחרי שבישרו לאבא יעקב ש"עוֹד יוֹסֵף חַי" וכל המשפחה יוצאת לדרך לפגוש את יוסף במצרים, יעקב יוזם (בראשית מו): [כח] וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה... המדרש אומר שהשליחות היתה: להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה, שיהא מלמד את השבטים. הרי יוסף כבר נמצא שם ויעקב יודע ש"יוסף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ..." אז מדוע הוא לא שולח לו בקשה שיעשה את ההכנות הדרושות? אלא שבצעד זה הבהיר יעקב את עמדתו לגבי המנהיגות הנצחית של עם ישראל, מנהיג הוא לא מי שתמיד צודק אלא מי שיודע לקחת אחריות גם כשנכשל, ולתקן.
ובפירוש נאמרו הדברים בפרשה הבאה; בדברי הפרידה של יעקב לבניו הוא מודיע שיהודה הוא המנהיג הנצחי (פרק מט): [י] לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. לעומת יהודה, יוסף מקבל ברכות לרוב אבל בסיום מודגש שהוא דמות ייחודית, לא מנהיג: [כו] בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. להיות נזיר זו מדרגה רוחנית גבוהה מאוד אבל לא לכל אחד היא מתאימה, אי-אפשר לדרוש מכולם שיהיו נזירים. ומה שמאפיין את הנזיר, את הצדיק המושלם, זה שבכל רגע נתון הוא מצוי בסכנת נפילה ומכיוון שהוא במדרגה כזאת נעלית, הוא לא יודע איך להתאושש מהנפילה ולתקן.
וזה הרי מה שקרה עם מלכות הצפון שהמלכים שלה היו מבני יוסף, לא כל כך מוצאים שם מי שלוקח אחריות על כישלון ולכן ההידרדרות נמשכת עד לחורבן. שתי האסכולות האלה מככבות אצלנו כעת במלוא העוצמה, יש מי שלוקח אחריות ומשפר דברים תוך כדי תנועה ומנגד יש את מי שניכסו לעצמם את הסמכות בלי לקחת אחריות. והאחרונים נוקטים מהלכים שונים כדי להכשיל את בעל האחריות בכל דרך. אבל בהפטרת השבוע מודיע לנו הקב"ה מפי הנביא יחזקאל כי בסופו של תהליך תהיה אחדות בעם ישראל ומי שינהיג זה אך ורק בן דוד משבט יהודה (פרק לז): [כה] וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.
