הסנאט שבידיו מופקד משפטו של הנשיא
דונלד טראמפ בפרשת אוקראינה, שונה משמעותית מקודמיו, ובמיוחד מזה שב-1999 ניהל את משפטו של
ביל קלינטון. אותו סנאט, בהנהגת הרפובליקנים, ניהל באותה שנה ישיבות מליאה במשך 1,200 שעות, קיים 350 הצבעות על חקיקה ואישר 170 חוקים שנחתמו בידי קלינטון; הפרוטוקולים שלו משתרעים על פני 15,000 עמודים.
הסנאט הנוכחי – בדק ומצא וושינגטון פוסט – קיים אשתקד 970 שעות דיוני מליאה, הצביע רק 108 פעמים על חקיקה והפרוטוקולים שלו הסתכמו ב-7,000 עמודים. כמעט בכל קנה מידה, הסנאט הנוכחי הוא בעל התפוקה הנמוכה ביותר בעידן המודרני. והסנאט הזה מקבל את המשימה כבדת המשקל ביותר מבין חובותיו החוקתיות.
סנאטורים ותיקים רבים תוהים, האם לסנאט הנוכחי יש מספיק ידע כדי לנהל הליך סבוך ורגיש זה, וכדי לשחזר את ההליך ב-1999 אשר נוהל מבלי לקרוע לגזרים את המליאה. אז הובילו פיל גראם הרפובליקני וטד קנדי הדמוקרטי את הסיעות להגיע להסכמות על ההליך שאושרו פה אחד; אבל גראם פרש ב-2002 וקנדי מת ב-2009. היום אין איש דומה להם בשני הצדדים. כמעט הכל נתון בידי מנהיג הרוב, מיץ' מקונל, ומנהיג המיעוט, צ'אק שומר, אשר בילו את שנות צעירותם בניהול הקמפיינים המפלגתיים – ורואים כמעט כל הצבעה כמו פרסומת בת 30 שניות.
השינוי הזה בפעילות הסנאט לא היה הליך ממושך והדרגתי, אלא התחולל בעשור האחרון – מציין הפוסט. קודמו של מקונל היה הדמוקרטי הארי ריד, אשר פעל יחד עם שומר להפחית את כוחם של יושבי ראש הוועדות, להגביר את כוחה של המליאה (וממילא של מנהיג הרוב) ולמנוע במשך שלוש שנים הצבעות שעלולות היו לדרוש מסנאטורים דמוקרטים הכרעות שהיו מתקשים להגן עליהן בפני בוחריהם. זה לא עבד, וב-2014 איבדו הדמוקרטים את הרוב בסנאט.
כמה נתונים מיטיבים לתאר את התנהלותו הנוכחית של הסנאט. בשנה שעברה היו רק 25% מן ההצבעות במליאה על חקיקה – השיעור הנמוך ביותר מאז 1989 ולעומת 85% בשנים 2003 ו-2004. דיונים של ממש נמשכו אשתקד רק 257 שעות, שליש מזמן המושבים. רק 26 סנאטורים דיברו בקצב של פעם בשבוע, לעומת 43 בשנת 2015; ו-23 סנאטורים דיברו פחות מעשר פעמים בשנה כולה. "אתם יכולים לירות בתותח במליאה ולא תפגעו בהצעת חוק שאנו דנים בה", אמר בחודש שעבר הסנאטור הדמוקרטי ריצ'רד דוברין.
מקונל טוען, כי הסנאט אולי נראה אחרת, אך עדיין הוא רוחש פעילות מתחת לפני השטח. לשכתו פרסמה שורה של הישגים בשנה היוצאת, ובהם הגדלת תקציב הביטחון, העלאת גיל מכירת הטבק ל-21, ביטול חוקי מס בתחום הבריאות ותוכנית פנסיה חדשה לכורים. אבל כל אלו אושרו בימים האחרונים של השנה, מעיר הפוסט, לאחר 11 חודשים של סחבת.
במקום הראשון ברשימה של מקונל ניצב "שינוי פני בתי המשפט". בשלוש השנים האחרונות עמד מקונל מאחורי מינוי שני שופטים לבית המשפט העליון, 50 שופטים לבתי המשפט לערעורים ו-100 לבתי המשפט הפדרליים המחוזיים. אין ספק שמדובר בהישג ראוי לציון, במיוחד בנוגע לבתי המשפט לערעורים, שבשלושה מבין ה-13 עבר הרוב לידי שופטים שמונו בידי נשיאים רפובליקנים. עם זאת, אשתקד מונו 20 שופטים ב-40 הצבעות, כולל בענייני נוהל; למעלה מ-80% מהצבעות המינויים היו לשופטים בדרג נמוך יותר ולמשרות שמתחת לחברי הקבינט.
הקדשת הזמן למינויים משמעותה שיש פחות זמן להצבעות על חוקים. הצבעות אלו, שבליבת תפקידו של הסנאט, נערכות כעת לרוב אחרי יום אחד בלבד של דיונים במליאה, עם סנאטורים בודדים המצביעים על התיקונים המוצעים ואחרי שיושבי ראש הוועדות מבטיחים שהסנאטורים נמצאים בעיר. התוצאה היא חלל ריק כאשר מדובר ב-98 הסנאטורים שאינם מקונל ושומר – וגם מבוי סתום במחלוקת על הליך ההדחה, שלא נראה שיש מי שיפרוץ אותו.
