מזה חודשים רבים מצויה המערכת הפוליטית אצלנו בתוהו ובהו ועל פניו נראה שזה לא הולך להסתיים בקרוב. על פניו נראה כאילו המניע המרכזי ואולי אף היחיד לתהו ובהו הנו שנאת נתניהו, אבל גילויי השנאה הרבים כלפי מגזרים שונים בחברה מעוררים ספק רציני ביחס לנראות הזאת. השונאים כמובן טוענים שהם מבטאים ביקורת עניינית, לא שנאה חלילה, אלא שבחירת המלים שלהם אינה מותירה מרחב לספק. ועוד, שוב ושוב הם מאשימים בשנאה את המגיבים, אומנם לפעמים בחריפות על דברי ההסתה שלהם, טוענים כי השנאה מדברת מגרונם של המגיבים וזה מסתדר בדיוק עם הכלל: "הפוסל - במומו הוא פוסל" (רמב"ם, איסורי ביאה יט, יז).
לא נעים לכתוב על שנאה או בכלל להתייחס לרגש השלילי הזה, אבל למרבה הצער הרגש הזה נוכח מאוד בחיינו ולא רצוי להתעלם ממנו. הרי ידוע ששנאת חינם היא מרכיב עיקרי בתהליכי חורבן, אז כדאי שנלמד מההיסטוריה ונחסוך מעצמנו את הלימוד הקשה על בשרנו. והנה בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את המשפחה המאוחדת סביב מיטתו של אבא יעקב בשעותיו האחרונות בעת שהוא משמיע לבניו את דברי הפרידה והברכה שלו: ...אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. ואחרי שהאחים חוזרים מארץ ישראל למצרים אחרי מסע הלוויה, האחים מודאגים שמא יוסף ירצה לנקום בהם: ...וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.
אז הם שולחים אליו מסר (בראשית נ): [טז] וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. [יז] כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ... אפשר להבין אותם, הרי אנחנו יודעים מה היה יחסם אליו (פרק לז): [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. השנאה שלהם הגיעה לרמה שרצו להרוג אותו ובסוף התפשרו על מכירתו לעבד, העיקר להרחיק אותו מהסביבה שלהם. כעת התהפכו היוצרות והם נתונים בידיו, מה יהיה? אלא שיוסף אפילו לא התחיל להרגיש שנאה ונראה שלא הבין ממה הם חוששים, לכן: ...וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. כי לא עלה בדעתו להזיק להם. כלומר, הייתה בעבר שנאה אבל מצד אחד בלבד.
האלוקים בצד של הנרדף
בחסידות כתוב שכל שנאה היא שנאת חינם, כי השונא שונא את מה שהוא רואה בזולת בלי קשר למהותו האמיתית של אותו זולת. ובהקשר של "הפוסל במומו" ברור שהשנאה נובעת מהשלכה שעושה השונא על השנוא, את מגרעותיו שלו. וכמו אצל יוסף ואחיו, ככל שהשנוא יותר נקי ממה שמייחסים לו כך מתעצמת השנאה. אלא שיוסף כאמור לא השתתף בחגיגה, הוא סירב לשנוא ובכך כיבה את האש הנוראה הזאת. את הלקח הזה לא למדו בסוף ימי בית שני, שם בערה שנאה משני הצדדים ובסופו של תהליך הביאה לחורבן הבית. והנה לכאורה התהליך חוזר על עצמו בדור האחרון של הגלות, שוב נשמעים פה ביטויים קשים של שנאה ומאשימים את השנוא כי הוא זה שמפיץ שנאה.
הזכרנו שאנחנו הדור האחרון לגלות וממילא אנחנו צפויים להיות הדור הראשון לגאולה. ולכאורה, עם שנאה כזאת כיצד תבוא הגאולה? אולם כשמתבוננים במה שקורה בעיניים פקוחות רואים תופעה בולטת, כל גילויי השנאה (והרדיפה) באים מצד אחד, הצד השנוא והנרדף מתגונן לפעמים אבל מסרב לשנוא וזה מעודד, כי לא נדבקו במחלת השנאה. ובכל זאת, עם שנאה כזאת יוקדת, מה יהיה? ובכן רואים תופעה מעניינת, השונאים הרודפים מתאמצים מאוד להשבית את השנואים ופה ושם יש להם איזו הצלחה זמנית, אבל ככלל, השנואים הנרדפים מגלים כוח עמידה מרשים. התוצאה היא שגילויי השנאה והרדיפה מחריפים והולכים ובו בזמן מחלישים את השונאים המכלים כוחם לריק.
בספר קהלת (פרק ג) כתוב: ...וְהָאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף. המפרשים מביאים לזה כמה דוגמאות מהמקרא ואחת מהן מהעניין שלנו, יוסף נרדף מאחיו, מה כתוב בו (פרק טל): [ב] וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... ולנגד עינינו מתחוללת אותה תופעה. רבים קראו על זה את הפסוק מפרשת השבוע הבא, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" וגם זה נכון בודאי, אבל קהלת מסביר מדוע זה כך, כי האלוקים נמצא בצד של הנרדף. כמובן, בתנאי שהוא לא מאמץ לעצמו את דרכיו של הרודף. אז אני לא באמת יודע אילו שלבים עוד נעבור עד שיסתיים תהליך הבירור הנוכחי, מה שברור לי זה שבסוף התהליך תהיה לנו מערכת נקיה משחיתות (בתחפושת צדקנית) ומשנאה, וכולנו נהיה מוכנים לקבל את פני משיח צדקנו.
