למרמה זו הייתה מודעת היטב הפרקליטות הישראלית, באמצעות מסמך פנימי של הפרקליטות האמריקנית בו נכתב ע"י פרקליט בשם ברוס איינהורן לפרקליט אחר בשם מרטין זקס כי: "גילוי חומר הראיות שמצוי בידינו למשפחת
דמיאניוק יכול לטרפד בנקל את האסטרטגיה של הפרקליטות הישראלית שאני מסייעים לה, וכן לפגוע ביושרתה". העובדה שלאחר גילויו של מסמך זה לפרקליטות המדינה עם תחילת פרשת ההגנה במשפטו של דמיאניוק בארץ, נמשך המשפט מבלי שחומר זה נמסר לסנגוריה ובסיום המשפט, גם כן, מבלי שהחומר הובא לידיעת בית המשפט, פירושה אחד ואין בלתו. דמיאניוק נשלח לגרדום ע"י הערכאה הראשונה בידיעה ברורה שיש בידי הפרקליטות האמריקנית חומר ראיות שמוכיח את חפותו, כפי שאכן התגלה בשלב הערעור. גם כל העובדות הללו הועלמו בזדון מן הסדרה ע"י העורך ג'ים הייגוד.
התמונה אינה שונה גם לגבי מצג המרמה של "נטפליקס", בכל הנוגע לתובנה הכוזבת שהסדרה מציגה לגבי היותו של דמיאניוק כביכול וואכמן בסוביבור. בעקבות משפט הסיום האומלל בפסק-הדין של בית המשפט העליון לפיו: "הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי... מהאישומים הנוראים המיוחסים ל"איוון האיום" בטרבלינקה".
הוגשו לבית המשפט העליון בתוך 48 שעות תריסר עתירות בדרישה להעמיד לדין את דמיאניוק באשמת היותו וואכמן בסוביבור וזאת בהסתמך על אותו משפט סיום בפסק-הדין שזיכה את דמיאניוק. היועץ המשפטי לממשלה השיב לעתירה באומרו, בין השאר כי: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חילופיים אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת ואין בידנו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".
על יסוד דבריו אלה של היוהמ"ש, עשה בית המשפט העליון סיבוב פרסה של 180 מעלות וחזר בו מן הקביעה כי דמיאניוק הוא וואכמן בכלל ובסוביבור בפרט וכך הוא פסק: "ממהלך הטיעונים שלפנינו משתמע, שהיועץ המשפטי סבור שבנסיבות אלה יהיה צורך לשמוע את המשפט מתחילתו ואף להרחיב את היריעה, כאשר סיכויי השגת הרשעה הם לדעת היועץ המשפטי לממשלה קטנים. לא נוכל לומר ששיקול זה מופרך הוא". בנימוק זה נדחו כל העתירות. גם כל זאת הועלם בזדון בסדרת "נטפליקס", אף כי היה כלול בחומר הגלם שהגישו היוצרים הישראלים.
הראיות שהיו בפני בית המשפט הגרמני שהרשיע את דמיאניוק בשנת תשע"א (2011) בכך שהיה וואכמן מסוביבור, הינן בדיוק אחד לאחד אותן ראיות שהיו בפני היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון בירושלים 18 שנים קודם לכן. כמו-כן, חובה להבהיר כי אף אחד משבעים ניצולי סוביבור, הן בישראל והן מחוצה לה, לא זיהה את דמיאניוק כוואכמן מסוביבור.
בנוסף, בשום הליך משפטי הן בישראל הן בארה"ב והן בגרמניה, אף וואכמן לא העיד כי הוא מזהה את דמיאניוק כוואכמן מסוביבור. גם עובדות אלה הועלמו בזדון ע"י "נטפליקס", אף כי נכללו בחומר הגלם של היוצרים הישראלים.
פסק-הדין הגרמני שהרשיע את דמיאניוק בשנת תשע"א (2011) כוואכמן בסוביבור נסמך בראש ובראשונה על "מסמך טרווניקי" - האמור להיות פנקס חוגר של שבויים סובייטים ששירתו בכוחות העזר של האס.אס והכולל את פרטיו האישיים של דמיאניוק, לרבות טעות באשר לגובהו ומחוז הולדתו - וכן המסמך כולל את מה שנחזה להיות תמונתו וחתימתו של דמיאניוק.
המסמך המקורי הגיע לישראל בטבת תשמ"ז (דצמבר 1986). חודש לאחר מכן נשלח המסמך, יחד עם מומחה מז"פ ישראלי, אמנון בצלאלי, למעבדת המז"פ הפדרלית הגרמנית, לבדיקה באשר להיותו מסמך אותנטי או מזויף. ראש המעבדה, ד"ר לואיס פרדיננד ורנר, קיבל לידיו את המסמך לבדיקה ראשונית ולמחרת מסר לאמנון בצלאלי, את תוצאות בדיקתו כדלקמן: המסמך הוא זיוף חובבני של הק.ג.ב., התמונה המיוחסת לדמיאניוק הושתלה בפוטו מונטאז' על המדים, התמונה כולה הודבקה למסמך ממסמך אחר. חלקי החותמת על התמונה אינן מתאימות לחלקי החותמת שעל המסמך. ד"ר ורנר ביקש כי המסמך יושאר אצלו לבדיקה נוספת למשך כעשרה ימים ואז יוכל להצביע על כל מרכיבי הזיוף. בעקבות זאת צלצל בצלאלי בדחיפות לפרקליטות בירושלים, דיווח על אשר שמע, בתגובה, נדרש לקחת מייד את המסמך מידיו של ד"ר ורנר ולהביאו חזרה לירושלים.
בעקבות זאת, כתב ד"ר ורנר זכרון דברים ובו נאמר בין השאר: "בעניין תיק זה ספקות המומחים ישועבדו להיבטים הפוליטיים, גילוי העובדות האמיתיות בקשר לתיק זה כלל אינה חשובה כאן". כל העובדות המחרידות הנ"ל התגלו בכתבת ענק בשבועון הגרמני "
שטרן" באדר תשנ"ב (5 במרס 1992). במסגרת הכנת הכתבה פנו מן השבועון "שטרן" לתובע שקד לקבלת תגובה. הוא מצידו לא הכחיש אף פרט ותגובתו הייתה: "אנו מתבססים על חוות הדעת של מומחינו וממשיכים לראותן כמשכנעות" לכל אורך הדיונים בשתי הערכאות בישראל, הסתירה הפרקליטות הישראלית במרמה ובזדון את כל האמור לעיל. הח"מ, על-פי בקשת השופט ברק בסיום הטיעון הסופי בערעור, שלח את המאמר הנ"ל לחמשת שופטי הערעור. אלא, שבניגוד לבית המשפט הפדרלי לערעורים, נמנע בית המשפט העליון לקבוע כי בכל הנוגע ל"מסמך טרווניקי", רימתה הפרקליטות הישראלית את מערכת המשפט בישראל. גם כל העובדות האלה הועלמו בזדון ע"י "נטפליקס" בשלב העריכה, אף כי היו כלולות בחומר הגלם שהגישו היוצרים הישראלים. אולם בכך לא סגי. כמו-כן, הועלמה בזדון על-ידי "נטפליקס", קביעתו החד-משמעית של בית המשפט הגרמני לפיה, כף רגלו של דמיאניוק מעולם לא דרכה בטרבלינקה.
הנה כי כן, העובדות האמיתיות כפי שהן בפרשת דמיאניוק, מצביעות חד-משמעית על כך שדמיאניוק אינו "איוון האיום" וכי מפלצת זו הינה איוון מרצ'נקו, שבינו לבין דמיאניוק אין כל דימיון פיזי או ביוגרפי. לא זו אף זו, העובדות האמיתיות מלמדות חד-משמעית כי דמיאניוק היה גם קורבן של עלילת דם. יתרה מכך, העובדות האמיתיות מלמדות כי דמיאניוק נמצא אשם ברצח של 900,000 יהודים במו ידיו, במקום - טרבלינקה - בו כף רגלו לא דרכה מעולם. לפיכך, שליחתו של דמיאניוק לגרדום על-ידי הערכאה הראשונה, הינה הטעות העובדתית הגדולה ביותר בפסק-דין ידוע כלשהו בהיסטוריה המשפטית בכל תולדות המשפט, בכל הזמנים, בכל העמים ובכל הארצות. ראוי אפוא שעובדה זו תמצא ביטוי בספר השיאים של "גינס".
כמו-כן, הראיות האמיתיות מצביעות על כך שיסוד הרשעתו של דמיאניוק בגרמניה הינו "מסמך טרווניקי", מסמך שדבר היותו מזויף, הוסתר במרמה ע"י פרקליטות המדינה הישראלית, הן מן הערכאה ששלחה את דמיאניוק לגרדום והן מערכאת הערעור, שנאלצה לשלחו הביתה כאדם חופשי וזכאי מכל אשמה. גם את כל העובדות הללו סילק ג'ים הייגוד מן הסדרה בתפקידו כעורך ראשי.
לשיא הרשעות והכזב הגיעו עורכי "נטפליקס" כשהכתירו את הסדרה בכותרת הנבזית "השכן השטני", בעוד שלאור האמור לעיל, השטן האמיתי בכל הנוגע לסדרה של "נטפליקס" הוא ג'ים הייגוד העורך, שנתן לסדרה, המסלפת בכוונת מכוון את העובדות, כותרת כה שקרית.
