יולי אדלשטיין צריך לבחור כעת האם הוא יו"ר הכנסת או חבר סיעת הליכוד. האם הוא פועל בתור אחד שמעל ה-119 או בתור אחד שבין ה-120. האם הוא מתנהג כמו ממלא-מקום נשיא המדינה או כפוליטיקאי מן השורה.
זו אינה החלטה קלה, ולא רק במישור המעשי (כפי שהגדיר אותה מישהו בשבוע שעבר: לבחור בין קפלן לבלפור). יש כאן בהחלט מישור עקרוני שאין לו תשובה ברורה. האם כאשר נבחר ציבור מקבל תפקיד ממלכתי, הוא חדל להיות איש מפלגה? האם חובתו בתור שר או ראש עירייה קודמת לחובתו לבוחרים שהעניקו לו תפקיד זה?
ברור שאיננו מדברים על
ניגוד עניינים מושחת או אפילו לא-אתי. נבחר ציבור חייב אמונים לציבור, ואם הוא פועל לטובת עצמו או מקורביו - זו עבירה פלילית. אך לאיזה ציבור? הרי לעולם אי-אפשר להשביע את רצונם של כל הבוחרים. אם שר האוצר יעלה מיסים - הוא יזכה לתשואות מבעלי דעות סוציאליסטיות ולקיתונות של ביקורת מצד הקפיטליסטים, ולהפך. שר החינוך יחטוף מימין אם יכניס לבתי הספר את
שלום עכשיו, ומשמאל - אם יכניס את רגבים. לימוד תנ"ך יעורר זעקות על הדתה, והימנעות ממנו - על ניתוק מהיסודות.
כאשר אדם נבחר לכנסת, הוא אמור לפעול למען בוחריו. בשביל זה הם שלחו אותו. לכן, הטענות נגד ח"כים משמאל שדואגים לקיבוצים וח"כים חרדיים שדואגים לחרדים, הן צביעות במקרה הטוב וטיפשות במקרה הגרוע. מובן שיש צורך בראייה כוללת, בפשרות, בהתחשבות באחר; אך נקודת המוצא היא החובה לקדם את העניינים של ציבור הבוחרים הספציפי.
זה נעשה יותר מסובך כאשר אותו חבר כנסת זוכה ומתמנה לשר. כאן הוא עלול לגלות, שהאינטרס של בוחריו אינו עולה בקנה אחד עם זה של המדינה כולה. למשל: בוחריו רוצים יום חינוך ארוך חינם, אבל אין כסף לזה. בוחריו רוצים לספח את יהודה ושומרון, אבל המערכת הבינלאומית אינה מאפשרת זאת. בוחריו רוצים מדינה פלשתינית, אבל אנשי המודיעין מזהירים שזו תהיה סכנה קיומית. מה עליו לעשות? ונחדד את השאלה: כיצד עליו להכריע בצומת בה אי-אפשר להימנע? האם יצביע בעד תקציב המדינה שיקצץ בסיוע לאנשיו כחלק מקיצוץ רוחבי, משום שהגרעון מחייב זאת? האם יתפשר בדת ומדינה כדי לאפשר הקמת ממשלה, בה יהיה ייצוג לבוחריו - גם אם לא יקבלו את כל מבוקשם?
אין לזה פתרון בית ספר, כי הכל תלוי בנסיבות ובאיש. ניתן להזכיר לאדלשטיין שתי דוגמאות - האחת מהעבר הפרלמנטרי הרחוק שלנו והשנייה מן המתחולל בימים אלו בוושינגטון. מנחם סבידור היה יו"ר הכנסת ב-1984, כאשר האופוזיציה העלתה הצעת חוק לפיזור הכנסת. בניגוד לעמדת הליכוד, קבע סבידור שההצבעה תהיה גלויה ולא חשאית; לכנסת הבאה הוא כבר לא נבחר. ואילו מיץ' מקונל, יו"ר הרוב הרפובליקני בסנאט, מתכוון בריש גלי לנהל את משפטו של
דונלד טראמפ לא כמושבע חסר פניות, כפי שהוא חייב להיות, אלא בתיאום מלא עם סניגוריו של הנשיא.
סבידור בחר בקו הממלכתי והמתוקן, ושילם את מלוא המחיר. מקונל בוחר בקו המפלגתי והפסול, סופג ביקורת עזה, מן הסתם יספוג עוד יותר מן ההיסטוריה, וצריך לראות מה יעלה בנובמבר הקרוב בגורל המושב שלו בסנאט. בקיצור: אל תקנאו באדלשטיין.
