בכל פעם שאני יוצא מביתי הרמת-גני בדרכי לתל אביב, אני נזכר באריאל שרון ז"ל. זה קורה לי בעיקר בצומת עלית. יש שעות שאני ועוד עשרות נהגים תקועים שם דקות ארוכות עד שהתנועה משתחררת ונעה קדימה. או אז המחשבה נושאת אותי אל ראש הממשלה שהקים את קדימה.
בשבת מלאו שש שנים לפטירתו של שרון, אחרי שמונה שנות תרדמת טראגית, וזו הזדמנות לתת ביטוי להרהורי בו, בכל עת שאני תקוע. כידוע, תל אביב נהפכה בשנים האחרונות לאתר בנייה אחד גדול, ולא רק היא - גם חלקים מיפו, רמת-גן ובני-ברק. הכל "בזכות" מיזם הרכבת הקלה, שהשתלט על נתיבי התחבורה הראשיים המובילים לעיר הגדולה ובתוככיה.
המוני הנהגים סובלים מן העבודות שגזלו נתיבים, הצרו את הכבישים ואת היכולות, בוודאי בשעות מסוימות, לנוע במהירות עירונית סבירה. הנהגים אומנם הסכינו עם הפקקים, הטרטורים, הנהיגה על טבלאות בטון מטלטלות, עבודות שבסיומן יהיה לנו "מערך להסעת המונים במטרופולין תל אביב", אבל דומה כי סבלנותם כבר פוקעת.
חמש שנים מאז תחילת העבודות - ולא נראה להן סוף. הן מתנהלות ברובן מתחת לפני הקרקע, סמויות מן העין, אך דומה שלאיש לא בוער - לא לעירייה והעומד בראשה ולא לממשלה ולשר התחבורה שאין נראה אור בקצה המנהרות. על זה יש להוסיף הרס בתים ישנים, מהם היסטוריים, ומיזמים של בניה רווייה של מגדלים בפינות שונות של תל אביב. הנהגים סובלים, אך בעלי העסקים, שנחסמו והתמוטטו בחלקם - מיואשים.
וכך, בעיקר כשאני תקוע, צצה בעיני רוחי דמותו של ראש הממשלה ה-11. בכל תפקידיו הזיז הרים, עקר גבעות, הקים ישובים, וגם - הרס. אני זוכר תמונה, שבה נראה שרון מסייר בשטח, נפגש עם מנהלי מיזם כלשהו, והולם באגרופו על דופן המכונית שעליה נפרשו מפות. "תתחילו כבר לבנות, תתחילו כבר לזוז"!, פקד עליהם בקול עז.
חוזר למוטב
זה היה שרון, שבכל תפקיד שמילא, לטוב ולרע, גילה מנהיגות עוצמתית. אילו היה עימנו, האם לא היה מתערב במיזם הרכבת הקלה ומזרזו? האם הוא כראש ממשלה או כשר תחבורה לא היה פוקד שוב ושוב את השטח, דורש מהאחראים על העבודות להאיץ את הקצב ולעמוד בלוח הזמנים?
כבר 14 שנה שהוא איננו איתנו, הגם שנפטר לפני שש שנים. מנהיג כדמותו וכצלמו לא היה וספק אם יהיה לנו בעתיד. כמובן, על תדמית ה"בולדוזר" שלו מעיבים כתמים רציניים, שיריביו לעולם לא יסלחו לו: קריעת הליכוד והקמת מפלגת הסרק קדימה, שיסוע ארץ-ישראל ועקירת מתיישבי גוש-קטיף, כמו גם אחריותו כ"חישוקאי" לנפילת הליכוד מהשלטון ב-1992, שנתיים לאחר "ליל המיקרופונים" שבו התריס במרכז הליכוד כנגד ראש הממשלה שמיר. ולפני כן - מלחמת לבנון ואחריותו כשר ביטחון, העקיפה אמנם, כפי שקבעה ועדת כהן, לטבח שביצעו הנוצרים בסברא ושתילה.
זהו שרון, לטוב ולרע. המנהיג הכריזמטי, מטיל היראה, שידע לבנות ולהרוס, להקים התנחלויות ולפרקן, לדבר על "דין נצרים כדין תל אביב" ובלי למצמץ לחרוץ את דין נצרים ואחיותיה לכיליון, למשוך אחריו שובל של מעריצים ולהותיר אחריו המוני מאוכזבים והמומים. אלמלא לקה בשבץ מוחי שהוציאו מהמשחק - לאן היה מוביל את מדינת ישראל? אני מניח שהיה "חוזר למוטב", שב להיות הבונה והמיישב, בעיקר ביהודה ושומרון, ומדכא ביד קשה את הטרור.
למרבה הצער, שרון הוריש אחריו את אחד מהנוהים אחריו בעיניים עצומות, שהיה גם לראש הממשלה ה-12 -
אהוד אולמרט. בעוד אריק בא ממעמקי תנועת העבודה, כפר מל"ל, צמיחתו של אולמרט הייתה בנחלת ז'בוטינסקי הבית"רית. הרקע הלאומי הזה לא מנע ממנו להסתבך בפלילים וגם לשלם על כך בישיבה בכלא, וגם לא להתהפך אידיאולוגית ב-180 מעלות, עד כדי נכונות למסור כמעט 97 אחוז משטחי יו"ש להקמת מדינה פלשתינית.
זה לא מפריע לו כיום, כאזרח ששילם חובו לחברה, לגדף את הממשלה המכהנת, לפזר עצות מופרכות לכל עבר ובכל הזדמנות שניתנת לו (גם מעל דפי עיתון זה), כמו הבימה שניתנה לו ביום ששי בערוץ 12. ברוב יומרתו הביע צערו שהוא "לא נמצא במקום שבו אני יכול להוביל את ישראל לאן שהיא צריכה להגיע". כלומר - לקווי 67. אני בטוח, שהאיש מחוות השקמים, לו היה עימנו, היה מיד הולם על השולחן באגרופו. לתבוסתנות של יורשו לא היה נותן ידו.
