אי אז, באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, כתבתי את הפזמון "הייא עולה כפורחת, בכפרים ובעיר/הכיפה הסרוגה של הדור הצעיר/כל אחת מיוחדת, כל אחת היא סיפור/פרשיה מסתתרת בתוך העיטור". השיר הפך לשיר המוטו של להקה אלמונית, להקת הכיפה הסרוגה, ואומץ על-ידי חניכי בני עקיבא והיה לשלאגר בזמנו.
מאז היו צעירי תורה ועבודה דור הכיפות הסרוגות. הביטוי "ציונות דתית", לא היה רווח. הייתה ציונות אחת. בתוכה היו ציונים דתיים וציונים לא דתיים, יפי בלורית ויפי כיפות, קוקו וסרפאן, וחצאיות פרחוניות.
לא הייתי יכול לכתוב את ההשיר האופטימי הזה היום. היום הכל מדברים על ציונות דתית.
הבית היהודי הוא ציונות דתית. האיחוד הלאומי הוא מיונת דתית. עוצמה יהודית ציונות דתית. שקד הימין החדש הוא ציונות דתית. הר המור הוא ציונות דתית. כולם ציונות דתית, ואיפה היא הציונות הדתית? חפשו אותה בוועדת הבחירות המרכזית הרושמת רשימות. לא תמצאו אותה. מרוב ציונות דתית, לא תראו היכן היא.
היא ישנה. היא קיימת. יש ציונים דתיים בארץ הזאת, יש אנשים ונשים של תורה ועבודה. הם לא מסתתרים. אבל הם לא נוכחים עוד פוליטית. בינתיים. אבל הם ממתינים. לא רק הם. גם הציונים הלא דתיים ממתינים להם. ישראל עם דור הכיפות הסרוגות ודור ה"לאה סרגה/בלילות של ערגה", היא ישראל אחרת. היא ממתינה לשיבה של אנשי תורה ועבודה לתוך המכלול הפוליטי חברתי חינוכי הישראלי לא כימין ולא כשמאל אלא כאמור כאנשי תורה ועבודה ודרך ארץ ומדע החורשים את המציאות הישראלית על-פי משנת חלוצי המרד הקדוש שנרתמו עם כלל ישראל לבנות ולהיבנות בארץ. יהיה אחרת כאן כאשר ישובו. יהיה לוהט פחות אבל חם יותר. והם בדרך. המהומה המנגשת שברים בשברים תכלה את עצמה. היא תשוב ותעלה כפורחת. חכו לה.
