לקראת מדינת-ציוויליזציה

שני ספרים משמשים ציר למאמר חשוב ב-economist: the rise of the civilisation state, the clash of the civilisations. הראשון היה רב מכר עולמי ונכתב בידי הפרופסור סמואל הנטינגטון, האחר בידי כריסטופר קוקר (גילוי נאות: את הספר של קוקר טרם קראתי. בספרו של הנטינגטון כתבתי את ההקדמה בהתפרסם המהדורה העברית). בהבדלי גוונים ובשינוי המתחייב ממצבים מתחלפים הם טוענים כי בסופו של דבר מדינת הלאום נסוגה מפני מדינת הציוויליזציה כמו ארצות הברית וסין ואולי גם רוסיה והאיחוד האירופי. זו התבוננות חשובה הנדונה כבר זמן מה בין חוקרים ומדינאים. בעיות של מחלוקת בעניינים תרבותיים (רוחניים, דתיים) יותר מאשר ויכוחים על אידיאולוגיה פוליטית הן עתה המטבע-העובר-לסוחר בקרב האומות המאכלסות מדינות אלה. בעברית, לא מהות הדמוקרטיה אלא הפערים התרבותיים הניבטים ממחלוקות כמו ההתבטאות החמורה של שר החינוך רפי פרץ, או ההסתה שמנהלים פוליטיקאים לא על משמעות שלטון החוק אלא על הצגת המוסדות האוכפים אותו כ"שלהם" ולא "שלנו". מערכת הבחירות המתנהלת עתה בישראל, (ובארצות הברית) היא ההוכחה למהות הטיעון העולה מספרו של קוקר. כאשר הפוליטיקה והכלכלה הן נותנות הטון, כתב בעל המאמר בשבועון הבריטי, השאלה המרכזית כלפי האזרח והבוחר היא "מה אתה חושב"? אבל כאשר מחלוקות על פערים תרבותיים ניצבת במרכז העניין השאלה הופכת ל"מי אתה"? וזה מסביר היטב מדוע שאלות קשות ומסמרות שיער אינן משפיעות על הזירה אלא זהותו של האדם והשתייכותו למעמד, שבט, משפחה. כדאי להתבונן סביב, השפעת הטיעון העובדתי פוחתת לטובת תחושת ה"אנחנו" ו"אתם", ואני מוסיף כי זה בולט בעיקר אצל מי שהם מתקרבנים - קורבנות - בעיני עצמם או בתוקף הנסיבות המציאותיות. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]