כמה לויים יש כבר בארץ, יותר מזה, כמה יצחקים יש כדי שיפלו להם כרטיסי הזמנה לחתונות דווקא לתיבת הדואר של יצחקל לוי מרחוב החזון איש עשר
מאה שערים ירושלים. הא? צאו וחישבו, עשרה למניין, חמישים לצדקה, שמונים לגבורות, הא כמה? כל שלא תמנו אומר לכם שאפילו אחת מהן לא תישא ברכה בעבור יצחקל עצמו, שביש גדא הוא, מיום בריאתו ועד חמישים שנותיו שהוא מושך אותם על שכם עייפה וקשה. הימנית חשבתם? לאו-דווקא, השמאלית. כי הימנית, להבין, היא קודש והשמאלית חול. הימנית פנויה ושמורה לימי מצווה שמחה ורננה והשמאלית למשא סבל ויגון.
ובכל זאת, כל יום יטה יצחקל ויגש אל אותה תיבת דואר שבפינת חדר המדרגות המעופש לבחון ולראות שמא יתברך ויתמזל מזלו ויקבל אף הוא מתת שמים, הזמנה. הזמנה ככתבה וכלשונה ולא משנה במה תדון היא; בסיום מסכת, הזמנה לבר מצווה, לחתונה, אפילו לאספת הוועד הפועל השכונתי. כל שיהיה טוב הוא ולבד ותופיע אל נגד עיניו הכבויות הזמנה.
גופא דעובדתא שקופת שרצים תלויה לה לתיבת הדואר שלו ועד כדי כך תלויה שמדי יום בו יעלה ויבוא אליה דומה לו שמקמטת לו פניה אל עווית מחויכת, מכעיסה ופותחת בפניו פניה ברוחב לב ובשמחה כדי שיעלה מקרביה כמניין מכתבים המיועדים ללוי יצחק או
יצחק לוי שכלל וכלל לא קשורים לא אל כיסו לא אל כוסו ולא אל כעסו. רובם ככולם מיועדים לכל מיני יצחקים לווים שהשד יודע מי בראם, ולמה בראם. ולוואי ולא היו נבראים כלל וכלל.
אותה שעה, שהיה מפשפש בתיבתו, היו מצטחקות להן עיניים שובבות ממקום הצצתן, עולזות בעליצות בחוריהן וצמת זהב ארוכה גולשת לה על לחי לבנה. באחת מתנפנפת לה לאחור, מסלקת להן לעיניים ממקומן ומאיצה ברגליה החטובות למהר הלאה מן המקום.
מי אלו היצחקים האלו היה משקל ומחשב בדעתו. והרי הכתובת היא לא כתובת ופני המעטפה תמיד לבנים. חיוורים כמוות, לבנים כסיד הכתלים. ופנים המעטפה חסר וריק, אפס אין בו ולא מאום, סתם מעטפה ושם, ולובן צבעה עמה. אולי יד שמים היא כדי להכעיסו ולהוסיף על יגונו? לא די בכך שעשה ילדותו בבית היתומים מוכה על-ידי כל אוהב כתף ולחי, לא די שהיה מתגולל בצד אשפתות בחולי ודכי, למוד חרפת רעב, דלות ועוני, ואין יד מושטת אין עין עוזרת. לא מספיק מִצא את מנת סִבלו בעולם הזה שיהא הקב"ה נחוש וצריך להוסיף על יגונו? כך חושב היה לעצמו, מגבן קומתו יתר על הקיים ומושך רגלו האחת כדי כמה מדרגות עד פתח ביתו.
אותה שעה היה יושב בשתיקתו בקרן זווית של ספה רעועה וגיבנתו מסוככת עליו כשריונו של צב. אט מרים עיניים אדומות ופוגש במבט הבהיר החם הילדותי משהו המביט אליו בנקב הזמן העובר תחת קורת הימים. כל יום אותה שמלת כלולות, אותו מבט, ואותה צמה מושלכת על חזה מורם.
הוא זכר אותה אחרת. קשת יום. עושה בכביסות ובסירי המטבח. שוטפת ומקרצפת ולעת ערב חומלת על אישה השיכור המתגולל על מדרגות הבית. עוזרת על זרועו ומובילה אותו בנדנודו אל מיטה מעופשת בת שנים שקפיצים לה שבורים ודוקרניים. פעמים היה פוקח מחצית העין מתרומם עד חצי מקומתו ומצווח משפטים לא ברורים סתומים. קצף דק היה מסתמן בזוויות פיו. היא הייתה תומכת בו עד כדי מנוחה שלמה מרגיעה ברוך מילותיה ומצננת מצחו בסמרטוט לח של מטבח. "לא נורא לייב, עוד יגיעו ימים טובים" הייתה מנחמת עילפונו ומסתכלת לאן שהוא ועיניה שבויות בחדלונן שואלות ומבקשות שאכן יגיעו הזמנים הטובים ויחדל ממלאכת קיבוץ הנדבות ויבוא אל עבודה אחרת.
לפעמים שהיה גואה בה הלב הייתה נפתחת כלפי בנה הקטן ואומרת לו דברי ניחומין: "יצחקל" הייתה לוחשת לו: "אתה רואה הרבה סבל יגון וצער, אך המעט שאינך רואה גובר על ההרבה הזה. המעט, מחמדי, זו האהבה הגדולה שקיימת בינו לביני" כך הייתה אומרת ונותנת מבט של רחמים על האיש פשוט האיברים השרוע על הכורסא מנגד והוא נוחר בשיכרונו.
שנה לא עברה מהמשפט הלילי הזה שאמרה לו ונחצתה זו האהבה לשני חלקיה ורק חלקה שלה נשאר בעולם הזה.
הימים הלכו והכבידו ואפרוריותם הפכה להיות סמיכה ונוקשה. דומה כי פסו רחמים מאותו פחון רעוע שעמד בקצה השכונה. עכברים שגורשו פעם הילכו חופשי בין החדרים ואף חתולים שעשו במזון היבש הפכו ראשיהם ועניינם מהם. האם לא שבעה בכי וצער, גופה הצטמק וכחש ועיניה הבוהקות כבו, שקעו אל תוך חוריהן.
היא עבדה כעוזרת בית תמורת מעט מעות שהספיקו לקיומה וקיום בנה. מקום העבודה היה בלית ברירה אצל פרומה שלזינגר חולת נפש שילדי השכונה היו קוראים לה "המשיגנה פרומה". בעת התפרצות המחלה הייתה מכה בה ומתעמרת בה בשרה טויבה ללא רחם. לאחר מכן הייתה מבקשת ממנה סליחה ומחילה. פעם אחת כמעט שלחה אותה אל עולמה כאשר הכתה בה במערוך של מטבח. תחילה כילתה חמתה בגולגלתה ולאחר שכופפה גופה הכתה בה בתנופה חזקה וזעם בגבה ובכל גופה.
שרה טויבה הובהלה בעלפונה אל בית החולים כאשר לפי מצבה הייתה עם רגל אחת בעולם הבא. כך משכה עוד כחודש ומחצה של ייסורים. כאבים ופחדים ויצחקל הקטן יושב לידה סועד אותה בוכה אתה ומרחם עליה בצרתה.
באחת מן הפעמים העבירה אליו מבט מנומנם ועיניה מעורפלות מגלות דוק לבן שעורר בו פלצות ופחד. היא מלמלה משהו בפיה. מחשבה ראשונה שעלתה בדעתו היא מים אך כשקרב אוזנו אל פיה הצליח לשמוע אותה אומרת דברים שנחרטו עמוק בלבו והניחו "תווית מזכרת" בזיכרונותיו: "עוד קצת חיים אלוהים. עוד מעט קצת שאחזה בחתונתו של בני יצחק." כך אמרה. ומשהשיב לה: "אל תדאגי אימא עוד אזכה לראותך בחתונתי" היא לא ענתה לו עוד.
אז מה עושה גבר בעמיו כיצחק לוי רווק, בעל חוטם אדמדם וגיבנת כמו של שמיל השדכן. איש שריחמו אברום בעל הדפוס והקימו מאשפתות ליתן בידו קורת גג ומעט מעות לחודש לבל יגווע ברעב, שהרי הימים חולפים ועוברים, והשנים אינן מתחדשות לו ואינן מצעירות קומתו. גם הגיבנת משלימה סוף-סוף עם נוכחותה ומתדיינת בסתר עם אותה רגל מעוקמת הנגררת אחריו כגרר מקרטע בחצץ, מי מהן מסכנה יותר.
נו, מה עושה? האם נוטל לו נבוט גזעי ממשפחה מיוחסת ומטיל חמתו בתיבת הדואר עד תתנפץ זו על כל מכתביה וגלויותיה, או שמא יקרב שפתיו העבות הגולשות אל סנטרו ויצרח את צריחת חייו אל תוכה. שמא יארוב לדוור ויטיל בו אחת ולתמיד את כל מכתבי ההרגזה האלו שדוחף דרך קבע לתיבתו במקום ליעדם הנכון או שמא יעמוד ויגן בגופו על תיבה מסכנה זו לבל יגעו בה ידיו המטונפות המזוהמות של אותו דוור עלום שם.
ובכן לא כך עושה ולא כך, אלא שמרים עצמו מכיסא התמיד שלו ושם פעמיו אל שמיל הגוץ כבד הגוף, בעל הגיבנת, השדכן. אליו הולך הוא מזקיף גיבנתו ומרים חוטמו וכה אומר לו: "ישמע נא רב שמיל ממני יצחקל בן רבי אברמק ז"ל איש קרקוב, ואני לפי שידוע לו יושב כמה סמטאות דרכים מביתו. אולי כמאה חמישים אמות ממנו והוא נכבד בעיניי ויקר, מה אני שח, הן ידע זאת היטב וטוב ממני שהרי הס מלהזכיר נשכחות אך בכל זאת זכור לו ודאי שעשיתי כמיטב יכולתי בדיבורים ושידולים אצל כחוש הגוף הסומא כדי לחתן בתו עמו, רוצה לומר עם דוידל הבעל קורא. לא שאני חס ושלום דורש תמורה בעד אותה טובה דחוקה נשכחת, לא שאני זוכר לו שאפילו לא הואיל להזמין אותי לאותה חופה, דבר חסר ערך לחלוטין, אלא שחשבתי שמא במטותא ממנו יהין להיות לעזר על-ידי ולעשות בשבילי דבר מה שהוא חסר ערך בעיניו, קטן כפשפש, פחות ערך כנמלה. שלא כרוך במאמץ רב אף לא בהוצאה שהיא.
"ומה הוא אותו דבר קטן כפשפש פחות ערך כנמלה שלא כרוך במאמץ רב" עונה לו שמיל השדכן מחכך גב ידו בלחייו ועיניו מתכווצות בסדקיהן מחייכות משהו.
"כפי שאמרתי. דבר חסר ערך, קל כנוצה, טהור כמים."
"אוכל רוצה הוא?" לוחש לו השדכן על אוזנו.
וכי למה לי לאכול מפתו? וכי חסר מאכלים אנוכי?"
"שלמונים רוצה הוא?" תוקע אצבעותיו תחת בית שיחיו ומנדנד גופו, מולו, על כריות רגליו
"חס וחלילה לא חסרים לי מאלו אף לו במעט."
" אז מה למען השם רוצה הוא? יואיל נא ויאמר."
"הן אמרתי: מעט מן המעט. קצת מן הקצת. משהו חסר ערך, ממש קטן כפשפש פחות ערך כנמלה"
"נו זאת שמעתי כבר ובכל זאת אולי יהין לפתוח פיו ולומר את שלשמו בא עד אלי היום."
"מצווה קטנה אדון שמיל. משהו בשביל הנפש. הזמנה קטנה. אחת ולא אדרוש יותר."
"הזמנה, למה ובשביל מה?"
"לחתונה"
"לאיזו חתונה? ריבונו של עולם מי מתחתן? על מה אתה מדבר?
"לחתונה שלי אדון שדכן. במחילה ממנו לחתונתי שלי, הזמנה."
"כבודך מתחתן? איזו הפתעה. אם כך עלינו לפתוח בקבוק ולרנן פסוקי ד´ שמחה. איזו נחת עשית לי יצחקל איזו שמחה. "
כך אמר והחל מדלג כתיש על מקומו תופס את יצחקל בידיו ומושכו במעגל אחריו. לרגע עצר והביט בו ביצחק.
"יטה וישב מר" אמר לו והושיב עצמו מולו.
"אולי, אולי יגלה אוזניי אלו, שמלומדות שידוכין הן, במה ובמי המדובר. נו נו, מי זו המאושרת?" קרץ לו בעיניו והוא רכון על ידיו המונחות לפנים על השולחן.
"לבנה בתולית ונאה כשנה חדשה העולה מן הליל שעבר
ריחנית כריח הבוקר שעולה מפריחות הפרדס."
"ובכל זאת שמא ינקוב בשמה, והרי מי ישווה לי שדכן כמוני לידע כל זממֵי בתולות העיר; קריצות ועפעופי עיניים ורמיזות והליכות בבחירה וברירה של חתנים. "
"ומה יאמר לו שמה? הן לא באמתחתו היא."
"ובכן, הגם שלא פנה אלי בכל ענייני שידוכין, ואינני כועס על כך חס ושלום, ברי לי וגם סביר שיודע הוא, אל נכון, שכל רשימות בתולות העיר בידי, על כן כל שעליו לומר הוא שמה ותו לא
"ואם אנקוב לו בשמה, שמא ישלח לי כאמור הזמנה לחתונה?"
"תמוהים ומוזרים דבריו" ענה לו שמיל השדכן. "וכי אני הוא המתחתן או שמא מר הוא אשר יוּבָל אל החופה? כך אמר ועיניו תמהו תחת ריסיהן הפקוחים לרווחה.
אל נא במטותא ממנו. אל נא יוסיף מכאוב על כאביי. מבקש אני ממנו בדחילו ורחימו ינצור שאלותיו להיום . והרי מה דורש אני ממנו דבר פחות ערך שלא כרוך במאמץ רב אף לא בהוצאה שהיא."
"זאת כבר שמעתי; קטן כפשפש פחות ערך כנמלה. מבין אני.
ובכן כך רוצה הוא, כך יהיה ולבד ויאמר לי עתה מה שם המאושרת.
"שרה" אמר לו: "שרה פיוטרקוב"
"האומנם?" המשטה אתה בי מר יצחקל"? וכי בתולת המאה בשערים תחפוץ בו? לא שמקל אני ראש בייחוסו ובכבודו, אלא בכל זאת קיים פער לא מועט של שנים! אפילו לא מדויק לומר לא מועט, אלא הרבה. כלומר, רוצה אני בזהירות לומר, איכה ילך החמישים את השש עשרה? הן ילדה היא! לא טוב לו ולא טוב לה. ונניח שאפשרי הדבר ולו רק בשל כבודו שמלא עולם בכל הדרת כבוד, דרך ארץ, נימוסין חכמת חיים מזדקנת ואהבת הבריות, אך בכל זאת אף היופי דורש מענה. ללמדו שאף אם נאמר שיש בו משהו מן היופי הנראה, לעתים, לעין, הרי שיסכים אתי שעדיין רחוק הוא מלהתפאר ולהתהדר ביופיו אל מול יופייה של אותה תמה. ויופייה של שרה הן יָצא משער האחד עד שער המאה, ועוד פָרץ ימה וקדמה צפונה ונגבה אל כל קצווי הארץ."
"אך זוהי עובדה מוגמרת מר שדכן" אמר לו יצחקל. כל שמבקש אני הוא הזמנה לחתונה. אם ישלח אודה לו ואהיה אסיר תודה לו כל חיי.
"והמקום? " הרים גבה מולו. "מקום האירוע" הוסיף.
"המקום, ייראה לו המקום." השיבו דבר.
"נו טוב, שיהיה כך. מחר תמצאנה אצלך בתיבה" אמר לו, תקע לו כף ושילחו לדרכו.
אמת, לא טעה ר´ שמיל נייזל השדכן.
יותר מאשר הלך לפניו שמו של מוישה, בעל חנות הבדים, למשפחת פיוטרקוב המפורסמת, ידועה הייתה בתו חנה שרה פיוטרקוב. הן בחינה יופייה ויותר מזה לא עלינו, בשל פגם כל שהוא שנפגעה בו באחד מן הזמנים. יש אומרים יד שמים בדבר יש אומרים שיבוש בגדילה ויש אומרים, ויש אומרים... אך בכל פרשנויות שהם גופא ד´עובדתא היא שמוזרות היו דרכיה ומעטה מסתורין אפף דרך התנהלותה בקרב הבריות.
תכוף לבת מצווה שלה קרה המקרה שעשתה בעיניה לטוביה פושט היד בן השבעים, ומרוב שציחקה בו בעיניה התעגלו עיניו מתימהון, ונפער פיו. כך מצאוהו מתגולל על רפש מדרכת. נטלוהו אנשים טובים והביאוהו לביתו. לא עברו שלושה ימים ונפח את נשמתו.
מוישה פיוטרקוב היה איש ברוך שרירים ובעל מרה שחורה. מעולם לא הסתיר את ההנאה שהביא אל קירבו בכל יום של הכאה והלקאה של אשתו החסודה כחושת הגוף. ראשונה לעדות הייתה שרה הקטנה שהייתה עומדת ומצווחת לעזרה ומילותיה משיגות דמעותיה.
היא שנאה את האב בן החמישים. היא שנאה אותו יותר מאשר את מחדליה שלה קרי חוסר האונים שגילתה מול המחזה העולה וחוזר נגד עיניה מדי ערב בערבו.
סר וזעף היה בא הביתה וריחו מדיף ריח של שיכר. ניגש לארון המשקאות נוטל את שבא לידו מיצב גופו אל פישוק רחב ולוגם כשור כשהוא מטה ראשו לאחור.
לאחר מכן היו פוגשות עיניו טרף את הגוף הכחוש הזה הדוחק עצמו אל פינת החדר. כדב מרבצו היה קם ומתנפל על האומללה לקול צעקותיה של הבת וזו סופגת מכותיה ושותקת ככותלי החדר החיוורים נטולי יכולת לעזר כל שהוא.
הגרוע מכל היה באותו ערב הרה גורל - ערב יום הנישואין. הוא דחף בחוזקה את הדלת שחבטה בקיר ושערותיו פרועות מלחמה, עיניו אדומות, ידיו פרושות לצדדים ובאחת הוא אוחז זר קוצים ובשנייה מעטפת דואר לבנה. פנים אדומות מאלכוהול חושפות שיניים לבנות מתחת לשפם מאפיר החלו נעות הנה והנה וקול מגומגם ורפה ניסה להוציא צליליו ולומר "הנה הבאתי לך מתנה ליום נישואין" אך צחוק בהמי משהו אף הוא מקוטע עמעם את המשפט האחד הזה. מנסה לייצב את עמידתו מולה נתן לידה זר קוצים ומעטפה אחת לבנה.
זו חשבה שהנה לעת זקנה באה לה עדנה והקוצים אינם אלא מהתלה לא מוצלחת. אך לא כן היה. כשפתחה את המעטפה אל לובן ריק שומם ומיותם, ראתה את שיניו הלבנות היוצאות מתוך צחוקן וקצף לבנבן מסתמן בזוויות פיו.
למראה תמיהתה זלגו עיניו מצחוקן, ודמעות בתוליות החלו לזרום על לחייה של הבת הקטנה. בפעם הראשונה שדמעותיה השיגו את צווחותיה. עוד היא רואה את המעטפה הלבנה שחיוורונה כמוות וצבעה כסיד הכתלים והוא נהם צחוקים כחיה הולך סחור וסחור בחדר ושיניו כמלתעות לבנות פעורות אל מול האומללה, השומטת את המעטפה הלבנה מידה, והוא מפליא בה מכותיו ומטיח אמרותיו לסלקה מביתו, מחייו, מאורחותיו.
בפינת החדר התכווצה לה ראש אל ברכיים שרה הקטנה, לא חדלה לבכות ולצעוק. כמעט צעקה "הצילו" עד שהשתיקה אל העילפון שנתן מערוך בראשה.
רצו שמים וחורף ריחם על אחד מלילותיו והביאו חם, שקט ושלוה אל בין כתלי הבית הדוממים. הן ישבו וחיכו והמתינו ומשבושש האב לבוא קמו ממקומותיהן קרבות, כמעט בחשאי, זו כלפי זו ובאחת נצמדו אם ובת אל חיבוק חזק ודמעותיהן זלגו כפלג של מועקת מים עכורים שטוהרו אלו בעיצבונם של אלו.
למחרתו של יום משחזר יצחק לוי אל ביתו מבית הדפוס שם עבד בהדפסת הזמנות לאירועים, לרבות בר מצוות וחתונות, הזקיף גיבנתו, יישר חוטמו והלך אחרי עיניו אל התיבה הירוקה שבחדר המדרגות.
בין כל עשרת מעטפות היצחק לוי שהיו מונחות שם, מצא מעטפה כחולה יפה ועליה רשום לשם שינוי עבור יצחקל לוי. לא היה גבול לאושרו, שתי יונים עיטרו את ההזמנה ובמקורה של כל אחת מהן מצויר היה ענף עלי זית ובה היה כתוב באותיות של קידוש לבנה:
"בשמחה ובששון בשבח והודיה לשם יתברך הנה זו הודעה על חתונתם של מר יצחקל לוי עם בחירת לבו הגברת הבתולה החסודה יפת המאה שערים הגברת שרה פיוטרקוב.
החתונה תערך אי"ה אור ליום ג (פעמיים כי טוב) במקום שיקבע החתן הנכבד מר יצחקל לוי."
על החתום שמיל השדכן.
כעבור שבוע וחצי מאותו יום, לא הרחק מטנדר החיפושים וקומץ אנשים, קרבו ועמדו שניים זו ליד זה. היה זה בשדה עזוב ליד השכונה הירושלמית הקטנה. האחד גוץ מסורבל גוף בעל גיבנת שפוף על מקומו ולידו עמדה נערה בעלת עיניים יפות וצמת זהב הנושקת ללחייה.
היא החזיקה בידה מניין מעטפות שעל כל אחת מהן היה כתוב "ליצחקל לוי"
הפעם דאגה שיהיה מכתב בכל אחת מהן ובו מילות תשובה וסליחה.
בשעה שהתכופפה לשים אותן ליד הגופה הקרה ששכבה בבור נשמטה תמונה מבין האצבעות הכחולות הנוקשות של הגופה. היא הביטה וראתה דיוקן נערה יפה לבושה בשמלת כלולות ולה צמת זהב מושלכת על גב.
עיניה שטפו דמעות.
משהרימה את התמונה והתבוננה בה מבעד למעטה דמעותיה רכן אל אוזנה שמיל השדכן ולחש לה: "זו תמונת אמו ז"ל "שרה טויבה" של יצחקל לוי. תמונה מיום כלולותיה.
יש אומרים, אותה שעה נסגר השער המאה ואחד בשמים.
