דווקא לוי אשכול, שהיה ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות טען כי "הקמת המעברה במיקומה לא נשקל היטב..."
▪ ▪ ▪
|
האגם והסכר בירוחם קשורים בתולדות היישוב וארוגים בתוכניות פיתוח העיר והדרום בעשור הראשון והשני. מבחינה מעשית האגם והסכר קרובים לעיר אך הם הוקמו במסגרת תוכניות מים כוללות יותר וממילא נשאלו השאלות בדבר התפעול, הבעלות, הרווחים והפיתוח בידי מי? העיר או משרדי הממשלה וועדות הפיתוח. מאמרו של אלבוים משתרע משנת הקמת מעברת ירוחם בשנת 1951 ועד להפסקת שאיבת המים והעברת האגם והסכר לאחריות מוניציפלית של המועצה המקומית ירוחם בשלהי שנות השמונים. המחקר כולל סוגיות בחקר ההתיישבות באזור וסוקר את יחסי העיירה עם סביבתה. באשר למיקומה, טען אמנון רודי, המנהל הראשון של המעברה, שהיא מוקמה כחיץ בין גבול מצרים ולירדן ואילו אחרים טענו שהמיקום קשור בשל קרבתו למחצבים הרבים באזור. דווקא לוי אשכול, שהיה ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות טען כי "הקמת המעברה במיקומה לא נשקל היטב - וכי לא הייתה סיבה ראויה להקמתה".
|
|
"מוצלח יחסית" [צילום: יפעת גדות]
|
|
|
|
|
|
|
מבקר המדינה ומומחי מים ראו "בתוכנית 9 האגמים" כישלון והגיעו למסקנה שעלות הביצוע (11 מיליון ל"י) הייתה בזבוז כספי ציבור. | |
|
|
|
אגם ירוחם נחשב "למוצלח יחסית" והשתמשו במימיו במשך תקופה לא מבוטלת
▪ ▪ ▪
|
שטח אגן הניקוז של האגם היה 110 קמ"ר (לפי זיוון 121 קמ"ר), יורדים כ-100 מ"מ גשם בממוצע בחורף ובקרקעיתו סלע קרטון מתקופת הסנון שהוא אטום ואמור היה למנוע חלחול. חלוצי רביבים שהקימו סכר ביישובם בשנת 1944 הכירו את המקום שנראה להם בעל פוטנציאל טוב לסכירת מים ולאגירת מים לצרכי חקלאות. הסכר הוקם ליד ירוחם (על ואדי רביבים, בערבית: ואדי דיקה, יובל של נחל הבשור) שהוזכרה כמעברה ייחודית שהוקמה בראשית 1951 ללא אמצעי קיום וללא מקור מים. בדוח שהוגש לקונגרס הציוני ב-1951 היא כונתה - "באר ירוחם". הסכר ותוכנית אגן הניקוז שלו, נכללו בתוכנית ארצית של הקמת 96 סכרי אגירה בארץ ואשר הוחלט בסופו של דבר להקים בשלב א' רק 9 סכרים מהצפון עד לנגב. האתרים שנבחרו ייצגו תאי שטח שונים במטרה ללמוד על פוטנציאל האגירה באזורים השונים, לבדוק את התאמת הבטון-גוויל לקירות הסכר ואשר נבנו בעיקר בין השנים 1953 - 1955. בקטע זה מביא החוקר מפות ותוכנית (שרטוט צד) של הסכר המתוכנן. מבקר המדינה ומומחי מים ראו "בתוכנית 9 האגמים" כישלון והגיעו למסקנה שעלות הביצוע (11 מיליון ל"י) הייתה בזבוז כספי ציבור. המהנדס שמחה בלאס וחברת תה"ל המשיכו לטעון שהיה הכרח בביצוע הניסוי ומרבית הסכרים המשיכו להביא תועלת גם אם לא הובילו למימוש התוכנית הרחבה. אגם ירוחם נחשב "למוצלח יחסית" והשתמשו במימיו במשך תקופה לא מבוטלת על-אף שתוכנית הגבהתו לא יצאה לפועל. הקמת המעברה והסכר, על-אף שתוכננו ונבנו באותו זמן בנגב הצפוני, לא היה ביניהם קשר תכנוני (מכיוון שנבנו בידי גופים שונים) שיתכן שאם כן היה נוצר, הייתה מתקבלת תוכנית התיישבות אחרת במקום. באשר לנתונים - בספרו של זיוון מופיעה גרסה אחרת: "אגם ירוחם עלה 626 אלף ל"י והוא סיפק 18,500 ימי עבודה לפועלים מקצועיים ולא מקצועיים - מפעל רב חשיבות מבחינת תעסוקה באותן שנות מצוקה בנגב... בשלבים הבאים היה הסכר אמור להיות מורחב ומוגבה לגובה של עשרה מטרים נוספים עד גובה של 22 מטר מעל הנחל. גודל האגם שנוצר הגיע ל-360 אלף מטר רבוע".
|
בשנים 1959 - 1961 נכתבה פרוגרמה באגף לתכנון ושם מסתבר כי הוחלט להשאיר את ירוחם כיישוב קבע לא חקלאי
▪ ▪ ▪
|
החוקר מספק בעניין זה גרסה משלו - בקיץ 1952 דווח בעיתונות על תחילת העבודות לבניית הסכר בתל ירוחם אך המפעל לא סיפק עבודה לתושבי העיירה אלא הובאו כ-20 פועלים מקצועיים מהצפון ושוכנו ליד הסכר הנבנה. רק כמה פועלים בלתי מקצועיים זכו לעבודות פשוטות בתחום הקמת הסכר. מקור המים של המעברה חסרת התשתיות היו 2 בארות, אחת עתיקה ואחת מנדטורית (ביר רחמה) שצינור הונח ממנה למעברה. היה זה פתרון זמני והכוונה הייתה למשוך מים מצינור שיצא מבאר שבע לכיוון ממשית לצורך הקמת דימונה ומשם בצינור קטן יותר להעביר מים לירוחם. התוכנית מומשה בשנת 1954. לאחר ההחלטה להקים משקי עזר ליד בתי התושבים בירוחם, היה הכרח בתוספת מים למקום לצרכי חקלאות. בהתאם שונה שמה של המעברה ל"כפר ירוחם". בקשת מנהל המעברה תמיר, מבלאס ואשכול, להניח צינור מהאגם שנוצר לירוחם סורבה בנימוקים שהמים מיועדים למשאבי שדה ורביבים וכן שלצורך העברתם לירוחם תידרשנה משאבות יקרות. בנוסף טענו אשכול וצוותו כי הקרקע המדוברת לחקלאות בירוחם היא מלוחה ושטיפתה והכשרתה לחקלאות תדרוש הון רב. בשנים 1959 - 1961 נכתבה פרוגרמה באגף לתכנון ושם מסתבר כי הוחלט להשאיר את ירוחם כיישוב קבע לא חקלאי ובעתיד להפכו למועצה מקומית כך שעניין משקי העזר והובלת המים מהסכר התייתר. המבקר בעיירה יוכל לראות עד היום מאחורי השיכונים הוותיקים מספר חלקות נטועות עצים וגני פרי קטנים שהם שרידי חלום "משקי העזר".
|
תושבי ירוחם טענו כי קיבוצי הסביבה "גנבו להם את מי האגם" שעל קרקעו נותרו דגים מתים ועופות המים נעלמו
▪ ▪ ▪
|
בחורף 1953 אגר הסכר כחצי מיליון קוב מים אך הם חלחלו במהירות והיה צורך לאטום את קרקעית האגם, פעולה שבוצעה בידי חברה בריטית. בחורף 1954 נאגרו באגם הסכר לאחר שנאטם כמיליון קוב מים. בסתיו 1954 הוחל בהזרמת מי האגם לכיוון שדה בוקר ולשדות רביבים ומשאבי שדה. העבודות הסתיימו בשנת 1955 והמים החלו לזרום ליעדים. על-פי המסמכים, ההזרמה לשדה בוקר הייתה מצומצמת ביותר. הזרמת המים נחוגה בטקס גדול ברביבים, "חג המים", אך היא נמשכה חודשים ספורים בלבד. העיתונות דיווחה על כמויות גדולות של מים אולם בפועל נאגרה כמות קטנה ביותר. הוברר שהאיגום מושפע מסדירות הגשמים, עוצמתם ותקופת ירידתם. בחורף 1964 - 1965 התמלא הסכר ועלה כל גדותיו. המומחים התייחסו בספקנות ליכולתו של הסכר לאגור מים. המעקב אחר כושר האיגום נמשך עד שנת 1968 ותזכירים שנערכו ביד "מקורות" ו"הקיבוץ המאוחד" המליצו להשקיע כסף בשיפור פעולות הסכר. בחורף 1957 נאגרו 4 קוב בלבד ואילו בשנת 1964 - 1965 נאגרו למעלה ממיליון קוב. על אף ההמלצות לא הושקע כסף לתיקון הסכר והוא לא הפך לגורם מרכזי למקור מים לחקלאות באזור. נובמבר 1981 היה קו "פרשת המים" - תושבי ירוחם טענו כי קיבוצי הסביבה "גנבו להם את מי האגם" שעל קרקעו נותרו דגים מתים ועופות המים נעלמו. המתח החברתי בין הקיבוצים לעיירה עלה וראש העיר, לאחר בירור נאלץ להודות שהשאיבה שבוצעה על-ידי הקיבוצים הייתה חוקית. עם זאת סוכם "שמקורות" תעביר את האחריות על הסכר והאגם לקק"ל או למועצת ירוחם צעד שנתפס אז כהפסקה מלאה של השאיבה.
|
שנים 1955 - 1956 נעשו שגיאות רבות בגידול הדגים ורובם מתו
▪ ▪ ▪
|
בשנת 1953 עלתה הצעה להקים קואופרטיב לגידול דגים באגם. לשותפות נכנסו שלושת קיבוצי הסביבה אך כפר ירוחם סירב להשתתף. במרס 1955 הוכנסו לאגם כ-5,000 דגיגים. גידול דגים היה רעיון שנתמך על-ידי בלאס וחברת תה"ל שנהגו כך באגמי סכר בנטופה, בקישון, ותוכניות דומת לעין-כרם ובמשמר איילון. הממשלה כינתה מהלך זה "היסטורי", בן-גוריון הילל גידול דגים בנגב ובמשרד המסחר סברו שאספקת דגי הקרפיון לחג הקרוב - מובטחת. בשנים 1955 - 1956 נעשו שגיאות רבות בגידול הדגים ורובם מתו. בשנים 1955 - 1956 עזבו את הקואופרטיב רביבים ולאחריה משאבי שדה. בתחילת 1958 פסקו מהלכי גידול מסחרי של דגים באגם ירוחם. בקיץ 1959 היו זרימות ושוב הצטברו דגים באגם אך הפעם רק חובבי דייג נענו לאתגר.
|
בשלהי העשור הופיעה תוכנית של חברה מסחרית שביקשה להקים סביב לסכר ולאגם אתר תיירות
▪ ▪ ▪
|
החל מאמצע שנות השישים הועלו תוכניות לפיתוח באזור האגם לצרכי פנאי ותיירות. ב-1965 עלתה הצעה להקמת גן ציבורי במקום; בשלהי אותה שנה נודע כי רשות הספורט מתכוונת להקים מתקני ספורט בפארק ליד האגם; שנה לאחר מכן נחפר אתר מהתקופה הביזנטית שנחשף עקב עבודות הפיתוח; בשנת 1958 נסללה דרך גישה אל הפארק שנקרא עתה - "גן הגבורות". במהלך שנות השבעים עלו תוכניות לפיתוח תיירותי ולנטיעות אך הן לא הגיעו לכלל ביצוע. התוכניות כללו: הקמת בית הארחה; חוות סוסים ומעגן סירות. בט"ו בשבט, נטעו ילדי ירוחם עצים בפארק יחד עם נשיא המדינה יצחק נבון. בשלהי העשור הופיעה תוכנית של חברה מסחרית שביקשה להקים סביב לסכר ולאגם אתר תיירות שייט ודייג, אגם שחיה, פארק מים ובריכת שחייה, כפר נופש, אכסניה, מערכת שירותים לקמפינג, בסיס לסיורי גמלים ורכיבה על סוסים, מסעדות וסופרמרקט. מעט מאוד מהתוכניות הושלם וזאת בשל העובדה שהאגם הוכרז כמזוהם (עקב זרימת מי ביוב) בשנות התשעים. במהלך שנות התשעים והאלפיים הושלמו במקום: בריכת טיהור למים, מתקני נופש ופנאי, ופארק אתגרים. כן הוקם מרכז אקולוגי וצפרות והאזור שרד את כל התהפוכות ונראה כנקודה ירוקה במרחב המדברי של ירוחם.
|
|
אפליה [צילום: ארכיון העירייה]
|
|
|
|
|
|
|
במערכת המקומית כמעט ולא היה לסכר ולאגם לידו כל השפעה על המעברה ולאחר מכן על המועצה המקומית מפני שהמים לא יועדו אליה והיא קיבלה את המים בצינור ישיר מבאר-שבע. | |
|
|
|
אמצעי הפיתוח, ענף הדיג, השקיית שדות ושיטות חקלאות תואמות מדבר, כל אלה הופנו לקיבוצים המאורגנים, המיומנים ותומכי הממסד מבחינה חברתית ופוליטית
▪ ▪ ▪
|
מסכם החוקר וקובע - הקמת הסכר הושפעה משלוש מערכות. הארצית - הסכר היה חלק מתוכנית ניסיונית לאיגום שהופסקה בהיות בלתי רלוונטית בשלהי שנות החמישים. אז גם עלו רעיונות לגידול דגים ולהשקיית השדות הקיבוצים. המערכת האזורית - בעקבות התארגנות צרכני המים (הקיבוצים) שנמצאו בטווח בין 20-10 ק"מ מהסכר בקו אויר, התרכזו עבודות הפיתוח בהיבט של הגברת ניצול מי הסכר להשקיה. במערכת המקומית כמעט ולא היה לסכר ולאגם לידו כל השפעה על המעברה ולאחר מכן על המועצה המקומית מפני שהמים לא יועדו אליה והיא קיבלה את המים בצינור ישיר מבאר-שבע. החוקר טוען שהתייחסות המדינה על מוסדותיה היא השתקפות יחסה של המדינה למעברות, לעיירות החדשות ולעיירות הפיתוח. לדעתו, על-אף ששדה בוקר לדוגמה, עלה על הקרקע לאחר ירוחם, המעברה/כפר/מועצת ירוחם לא זכה להילת החלוצים מיישובי הנגב עקב אפליה של הממסד כלפי העולים החדשים. אמצעי הפיתוח, ענף הדיג, השקיית שדות ושיטות חקלאות תואמות מדבר, כל אלה הופנו לקיבוצים המאורגנים, המיומנים ותומכי הממסד מבחינה חברתית ופוליטית. ירוחם נותרה בשנותיה הראשונות ללא פיתוח ממשי, ללא אמצעי קיום ומעמדה הוחלש עקב התוכנית להקמת דימונה כעיר מרכזית על הדרך החדשה לאילת. החוקר אף רומז ששאלת הכללת הסכר בתחום המוניציפלי של ירוחם, והמאבקים על הזרמת הון פיתוח מצד גופים כמו הסוכנות, הקק"ל והממשלתי היו בלתי שיויוניים והותירו את ירוחם כעיר פיתוח הנלחמת על עצם קיומה לשנים רבות.
|
האם במהלך תוכניות הפיתוח הועדפו קיבוצי הסביבה שהיו אמונים על חקלאות על פני ירוחם?
▪ ▪ ▪
|
החוקר סקר היטב את התוכניות השונות לבניית הסכר ולשימוש באגם המים שהצטבר לאורך כמעט 4 עשורים. משום שלא הציג בתחילת המחקר פיסקה הכוללת את "שאלות המחקר" ארשה לעצמי, בענווה, להציב כמה שאלות שעלו בי לאחר הקריאה: האם המים שנאגרו והיו מובלים לאתר ירוחם היו משנים את פני ירוחם והופכים אותה "לפנינת מדבר"? האם תוכנית "9 האגמים" (בלאס-תה"ל) נידונה בנגב לכישלון מראש? האם במהלך תוכניות הפיתוח הועדפו קיבוצי הסביבה שהיו אמונים על חקלאות על פני ירוחם? וכן, מדוע כישלונות שליוו את הקמת סכר רביבים לא נלמדו בעת בניית סכר ירוחם ומדוע לא נשאב ידע מסכרים שנבנו קודם לכן באזורים דומים כמו בירדן, תוניס ועוד? על שאלות אלה יש לחשוב בתום הקריאה והתשובה עליהן תחייב נבירה נוספת בארכיונים ובספרים שתקוותי כי החוקר הנמרץ ימצא לכך את הזמן על-מנת להשיב עליהן.
|
|