X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
ביהמ"ש העליון בערעור דמיאניוק [צילום: יעקב סער, לע"מ]
חתן פרס ישראל על משפט דמיאניוק (ב')
הספק הוא על הזיכוי
ניתוח פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר זיכה את ג'ון דמיאניוק מחמת הספק, מותיר לכל הפחות תמיהות הרבה יותר הגיוני היה לומר, שהראיות המזכות דווקא חיזקו את ההרשעה
עדי הראייה לא טעו
פרופ' דוד נבון
הסבירות שהניצולים טעו כאשר זיהו את ג'ון דמיאניוק כאיוון האיום ממחנה טרבלינקה היא נמוכה מאוד * גם בשלב הערעור לא התממשה האפשרות הקלושה לפיה היו שני ווכמנים דומים להפליא - האחד בטרבלינקה והאחד בסוביבור
לרשימה המלאה

   רשימות קודמות
  עדי הראייה לא טעו
  פסק הדין בתיק אזריה: תבשיל שהוקדח

שלב הערעור במשפטו של ג'ון (איוון) דמיאניוק התנהל ממאי 1990 ועד יוני 1992. חמשת שופטי בית המשפט העליון שדנו בערעור לא הטילו דופי במסקנות הערכאה שקדמה להם באשר לתקפות הזיהויים שנדונו שם. חרף זאת, בסופו של דבר פסק ההרכב שהערעור צלח. איך ומדוע זה קרה? בשל התפתחויות מאוחרות יותר, שלדעת שופטי בית המשפט העליון יצרו בכל זאת ספק שהניח את דעתם. דא עקא, אותו ספק שונה מהותית מן הספק שלכאורה היה עולה מהתסריט ההיפותטי שהצגנו.
מה ששינה את התמונה היה התפתחות שלא נצפתה קודם לכן. בשלב מסוים במהלך הדיון בערעור הסתבר, שבברית המועצות - שקרסה באותה עת - התנהלה מיד בתום המלחמה חקירת קג"ב בה העידו כמה ווכמנים, כי "איוון האיום" היה איוון מרצ'נקו. את תצלומו של זה סיפקו גורמי החקירה שם לבית המשפט.
נשמע משכנע? לאו-דווקא. אותו מרצ'נקו לא דמה כלל לדמיאניוק ולתיאורו בפי העדים. לדוגמה, בראיון עם אחד העדים, אליהו רוזנברג, לאחר שלב העדויות, הוא פסל כמגוחכת את האפשרות שאותו אדם, בעל תווים מונגוליים משהו, הוא הוא "איוון האיום". אם כך הדבר, שמא דווקא מסקנתם של גורמי החקירה בברה"מ (שבסיסה והנימוקים בזכותה, אם היו כאלה, לא פורסמו מעולם) היא-היא שהייתה נמהרת?
עדותו של קז'ימיז' דודק
אם כן, תיקו? נראה שגם זה לא. בשלב הערעור הובאה בפני בית המשפט עדות נוספת לחובת דמיאניוק. עוד בנובמבר 1986 העיד האיכר הפולני קז'ימיז' דודק, שהתגורר בעת המלחמה בכפר הסמוך מאוד לטרבלינקה, כי הוא, אשתו ואחיו הכירו היטב את מפעיל מנועי הגז מטרבלינקה, שהיה נוהג לבקר לא פעם בחנותו של דודק שבאותו כפר. אגב, לפי דיווחו של הסניגור, עו"ד יורם שפטל, מריאנה דודק אף קיימה קשרים אינטימיים עם אותו אדם (אם כי היא סירבה לאשר זאת). בינואר 1987 הוצגו בפני דודק שמונה תמונות, ובהן תמונת טרווניקי של דמיאניוק, והוא זיהה אותו על אתר.
יתר על כן: דודק טען, כי הוא הכיר את האיש שבתצלום בשם מרצ'נקוב (מן הסתם, סירוס של מרצ'נקו). ואם בזאת לא די, הסתבר גם שדמיאניוק הודיע בהזדמנות אחרת (לרשויות ההגירה בארה"ב) ששם משפחת אמו היה מרצ'נקו. ובכן, "ערפל", כפי שסיכם זאת פסק הדין של בית המשפט העליון? נניח. אלא שערפל זה כלל וכלל אינו עושה את שתי האפשרויות לשקולות. להפך! הלא בעצם דודק סיפק ראייה שמוצדק בהחלט לסווגה כראיית זהב. הוא זיהה את האיש, ושאלת שם משפחתו היא חסרת חשיבות.
ובהערת שוליים: לאור זה, אולי מפליא הרבה פחות מדוע, לטענת שפטל, הוא שכח את הודעתו של דודק. מן הסתם שפטל הבין שאין היא משרתת את ההגנה. מכל מקום, הוא שלף אותה (לא ברור אם מרצון או מאין ברירה) רק בתחילת שלב הדיונים בערעור, כשלוש שנים לאחר מכן, לדבריו בעקבות תוכנית טלוויזיה ששודרה בארה"ב מעט קודם לכן, בה סופר על מפגש בין עורכי התוכנית לבין הגב' דודק. האם שפטל הציג כעת ראיה זו, משום שחשב שבשלב זה תוכל לסייע לטענה לפיה שמו של איוון האיום היה מרצ'נקו?
זאת מן הסתם לא יספר לנו שפטל. אבל בדיעבד, כאשר מקשיבים אך ורק לקול ההיגיון הצרוף, דומה שאין כלל ספק שהוא בעצם כשל. מה משכנע יותר כראיה נגד חשוד בעבירה ששמו המתועד הוא "פלוני"? הדמיון בין שמו לבין זה של החשוד, או שמא זיהוי חזותי שלו ע"י אדם שבהיכרות מתמשכת עימו נודע לו כי הוא-הוא מבצע העבירה?
אין ספק, כי זיהוי חזותי עדיף בהחלט. ובכן, מסתבר שבשל המשגה שלו עצמו, נאלץ שפטל לדחוק את מרשו לעמדה נחותה בעליל - קבלת זיהויו כאותו איוון שהאיכר דודק הכירו במשך תקופה לא קצרה כאחד משני מפעילי מנועי הגז במחנה טרבלינקה: איוון האיום וניקולאי שלייב המכונה קולקה. למעשה, ראיה זו - שהציג שפטל - אמורה היה להנחית את המהלומה האחרונה על מרשו. ואגב: שפטל עשה טעות דומה, כאשר הציג את עדותו של דנילצ'נקו שזיהה בבירור את דמיאניוק כמי ששירת עימו בסוביבור.
ואכן, בית המשפט העליון אמר: "חיזוק נוסף נובע מזיהוי תמונתו של המערער על-ידי האיכר דודק, כתמונת מי שהיה מוכר לו כאיוון האיום מפעיל תאי הגזים. אגב, דודק, כדוגמת רוזנברג, הפנה במיוחד למבט, היינו לעיניו של המזוהה. דודק כינה את מי שתמונתו הוצגה בפניו בשם מרצ'נקו או שם דומה לכך; אולם, מובן שהיסוד הדומיננטי בזיהוי הוא הדמות ולא השם שמייחסים לה, כי אדם יכול ליטול לעצמו שמות כרצונו, אך קשה לו לשנות את דמותו, ובייחוד באופן רטרואקטיבי".
מיהו איוון מרצ'נקו?
הפלפול שנסב אודות העובדה, שאותו איוון שהיה אחד משני המפעילים של תאי הגזים נודע גם בשם מרצ'נקו או מרצ'נקוב, אין די בו כדי להוריד מעל הפרק את האפשרות הסבירה שדמיאניוק, הוא ולא אחר, הציג את עצמו באותו שם (או לפחות גם באותו שם), מטעמים השמורים עימו, או שלפחות הוצג כך. נראה, שניתן לייחס חלק לא קטן מהפקפוקים של שופטים העליון לעובדה שלכאורה הובאו בשלב הערעור (ובעצם, שוגרו ללא חקירה בבית המשפט) ראיות מרוסיה ומאוקראינה והודעות (ורישומי פרוטוקול) של עדויות ווכמנים. לדוגמה, כך מסוכם בפסק הדין: "ברוב ההודעות נאמר כי מפעיל תאי הגזים היה וכמן בשם איוון מרצ'נקו".
אבל הרי העליון עצמו אומר: "האיכר דודק ייחס גם את תמונתו של המערער, שהוכללה במסדר זיהוי שנערך לו, לווכמן נושא השם איוון מרצ'נקו. וכן רשם המערער, מטעמים שלא נתבהרו, במסמכים שהגיש לרשויות ארצות הברית, כי שם אמו היה אולגה מרצ'נקו. המסמכים הנוספים אשר אותם הגיש הסניגור, ואשר בעזרתם ביקש להוכיח כי שם האם של המערער לא היה מרצ'נקו, אינם מסייעים בהסברת העניין, שהרי השאלה אינה מה היה שמה לאמיתו של דבר, אלא מדוע רשם המערער את שמה כמרצ'נקו".
משום מה, לא שם לב ההרכב להסבר פשוט הנראה כסביר למדי: הלא דודק מן הסתם הכיר את איוון האיום היטב. לעומת זאת, אין ביטחון כזה לגבי מוסרי ההודעות בדיעבד, אשר לא נחקרו בבית המשפט, ועל כן - לא ברור כלל מה טיב היכרותם עם האיש, ומה היו מניעים. ההבדל במשקל העדויות הללו הוא עצום. האם הוא נזנח משום שלא ניתנה לכך תשומת לב מספקת מצד השופטים? או משום שלא ראו את מלוא ההשתמעות מעדותו של דודק (ושמא גם מסירובה של אשתו מלהעיד)? או אולי משום שעמדתם כבר נתגבשה עוד בטרם הגיעה לידיעתם עדות זו? כך או אחרת, נראה שהתפתחויות אלו לא השפיעו במידה הראויה על ההליך שהתנהל בירושלים
עוד יש לשים לב לעובדה, כי באוקראינה אדם היה מזוהה (לפחות באותם ימים) בדרך כלל בשלושה שמות - שם פרטי, שם אמצעי ושם משפחה. במסמכי טרווניקי, לעומת זאת, הנאשם היה רשום בשני שמות בלבד: איוון (שם פרטי), דמיאניוק (אולי שם אמצעי ואולי שם משפחה). מתקבל על הדעת, שהוא - ומן הסתם, עוד ווכמנים ביחידת טרווניקי - בצפותם פני עתיד אפשרי או בדיעבד, ניסו לטשטש את עובדת שירותם ביחידה, אחדים מהם ע"י השמטת שם המשפחה או ע"י אימוץ שם האם. ייתכן אפוא בהחלט שחרף רישומו בתעודה כדמיאניוק, עמיתיו בטרבלינקה הכירוהו דווקא (או גם) בשמו האחר/הנוסף, שלפי עדויות אחדות, כגון עדותו של של דודק, היה מרצ'נקו.
הספק אינו מנומק כדבעי
מכל מקום, את האנטיתזה לגרסת התביעה - שברובה נסמכת על ההודעות הכתובות שנגבו בברה"מ, ולא ניתן היה לחקור את מניעי מוסריהן, קל וחומר לאמתן - לא הייתה כל אפשרות לחקור עד תום. ובכן, האם עצם קיומה של אותה אנטיתזה די בו כדי ליצור ספק סביר? על כגון דא היו חכמינו אומרים מן הסתם: לאו מילתא זוטרתא. לשכל הישר קשה מאוד לעכל הנמקה פרוצדורלית מעין זאת. הלא ספק סביר אמור להיות מנומק כדבעי. האם באמת ובתמים ניתן להסכים, כי במקרה הנדון הספק מנומק כדבעי? נראה שלא.
נניח לרגע, כי מבחינה משפטית גרידא, אין בכך כדי לשלול מההנמקה את מידת הסבירות הנדרשת כדי לעשותה למחסום בפני הרשעה. בכל זאת, בהנחה הסבירה שההגנה כפי הנראה ניסתה ביודעין להימנע מהשמעת העדות רבת המשקל של דודק עוד בבית המשפט המחוזי, מן הסתם מפני שחששה מפניה, האם לא ראוי היה שערכאת הערעור הייתה אמורה לנהוג בה כאילו הייתה מונחת כבר בפני הערכאה הקודמת?
שניים מהשופטים בערכאה הראשונה, צבי טל ודליה דורנר, שמאוחר יותר כיהנו אף הם בבית המשפט העליון (ראש ההרכב, דב לוין, שכבר היה אז שופט בעליון נפטר בינתיים) עומדים מזה שנים רבות על דעתם, שלא הייתה עילה מספקת לזיכוי מחמת ספק סביר (בוודאי לא בערכאה הראשונה, וכלל לא ברור אם בשנייה). והם מן הסתם לא היחידים בממסד המשפטי. משמע, גם אם הכרעת בית המשפט העליון לא הייתה מפוקפקת, היא הייתה שנויה במחלוקת למדי בממסד המשפטי. לאו מילתא זוטרתא.
אלא שבעצם לא רק בכך עסקינן. נניח כעת לפסיקה עצמה. מלבדה קיים גם העניין שלנו - כל אלה שלא היו שותפים להליך, כבני אדם שוחרי צדק המעוניינים באמת. כלל לא מיותר לשאול באיזו מידה נכון יהיה מבחינתנו - אני, אתם ואתן - להניח שאותו אדם ששבק חיים במינכן ב-2012 בעת שהמתין לפסק הדין בערעור על שירותו כווכמן בסוביבור הוא-הוא איוון האיום.
שפטל בחר לעשות לביתו
ניתן לכאורה לטעון, כי המפתח לסבירותו של אותו ספק שהוציא אותו זכאי מאותו אישום, הוא בהבדל בין הליכי ההסקה המשפטית לבין כללי ההיסק המקובלים בחשיבה מחוץ לכותלי בית המשפט. כאשר מדען שוקל שתי תיאוריות נוגדות, שאחת מהן מתיישבת עם כל הממצאים והשנייה אינה מתיישבת עם חלקם, הוא ידחה את השנייה. ביטוח מלא מפני משגים אין כאן. אלא שבהכרעות של בשר ודם אין ביטחון יותר ממה שנראה כביטחון בעיני בשר ודם. ביטחון כזה הוא שעומד על הפרק, כאשר אנו מבקשים את דין השכל הישר המנחה אותנו בהיסקי היום-יום.
ואמנם, כאשר מיד לאחר פרסום פסק הדין בערעור שאלתי לדעתו של משפטן מוכר היטב בחוגי האקדמיה בארץ, הוא סיפר לי, כי מעט קודם לכן הוא השליך בלב חצוי לסל הניירות שלו טיוטה של מאמר שחיבר, אותו הכתיר בשם "דמיאניוק הוא-הוא איוון האיום". למרות שהבנתי היטב מדוע ויתר בסופו של דבר על פרסום המאמר, לא יכולתי שלא להסכים עם אותה כותרת שלא ראתה אור.
והמסקנה? דומה שדעתו של מי שתהה על טיב זיכרונם של ניצולי השואה ועל שיקול דעתו של בית המשפט שדן כערכאה הראשונה, יכולה לנוח. לא הם שגו. ואולי לא שגה גם בית המשפט העליון, כשבכל זאת בחר לתת לנאשם ליהנות מאותו ספק-ספיקא המתואר לעיל, ולו משיקולים שאינם משפטיים גרידא? למרות שאינני סבור כך, אני יכול להבין לרעו של מי שחולק עלי.
הלוואי שניתן היה לומר זאת גם על שפטל, שעל גב הפרשה העגומה הזו בחר דווקא לעשות לביתו כחצי יובל שנים לאחר הזיכוי מחמת הספק, בשיווק גרסתו הסובייקטיבית (וכי יש להתפלא על כך?) ליוצרי הסדרה אודות אותה פרשה (המשודרת לאחרונה בנטפליקס תחת הכותרת The Devil Next Door). הסיפוק (שלא לומר התרברבות) שהוא מפגין בהנאה גדולה הזכיר לי משהו. אולי את הבעת העונג של חתול מסרטי אנימציה כשהוא מוצא את הדרך לכד השמנת המוסתר במזווה?
אלא שהסיפור לא נגמר שם. לאחרונה התברר (כפי שמשתקף ממאמרו ב-News1, 11.1.2020 - "המיצג הכוזב של נטפליקס") שהוא רוגז מאוד על כך, שהעורך הראשי של הסדרה איזן במקצת את התמונה - בעקבות מידע אחר, שלא ממש עולה בקנה אחד עם הנרטיב שלו. סביר להניח שהוא לא ירווה נחת גם מקריאת הכתבה שקראתם זה עתה.

דוד נבון הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית למדעים.
בשעתו היה המחבר מעורב בייעוץ לתביעה בתיק (בנושא הפסיכולוגיה של זיהוי חזותי) במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי. הדיון כאן מבוסס על קריאה במלואם של שני פסקי הדין.
תאריך:  21/01/2020   |   עודכן:  21/01/2020
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות שואה וגבורה
יצחק מאיר
העולם לא קורס רק מפני שהיהודים שעושים רעשים מימי בראשית באשר שם הינם ועורמים על עצמם בכל דור בושות ומטילים צללים על הכל
הרצל חקק
ב-27 בינואר יחול יום השואה הבינלאומי    הנה הצצה לעולמם של שני ילדים - ילד בהווה המנסה להזדהות עם ילד מן העבר    הפלנטה הנוראה של השואה מעלה בפנינו תמונות מעולם אחר    סקירה על ספרו של עמנואל בן סבו - "הקבצן הקטן מדאראבאן"
יוסי אחימאיר
התכנסות בינלאומית בסדר גודל שכזה מעולם לא הייתה בישראל, אלא סביב הלוויות של נשיאים וראשי ממשלות    השבוע לא יהיו בין הבאים מנהיגים ממדינות ערביות, שאצלם גילויי האנטישמיות, הכחשת השואה ושנאת ישראל - שכיחים במיוחד
מירב ארד
כוננות שיא במשטרה - 6,300 שוטרים יאבטחו את המבצע    יותר מ-500 עיתנואים זרים צפויים להגיע לסקר את האירועים    הנשיא פוטין ינחת ברביעי וילווה בכ-100 עיתונאים    סגן הנשיא מייק פנס יגיע לישראל בחמישי
הרצל חקק
כמה מילים על יומנו של הנער משה - לקראת העשרה בטבת יום הקדיש הכללי - יום הזיכרון להרוגי השואה    סקירת הספר שיצא במהדורה מיוחדת - הוצאת חדשה, הוצאת 'הנער משה', עם דברי פתיחה של הרב ישראל מאיר לאו והרב מרדכי דוד נויגרשל
רשימות נוספות
אישום: שוחד במשלחת בית ספר לפולין  /  איתמר לוין, יצחק דנון
ממציאים "עבר שימושי" לשואה  /  איתמר לוין
ניצולי שואה נגד ערוץ 13  /  איתמר לוין, יצחק דנון
לקראת עשרה בטבת 2020  /  יצחק מאיר
לי נקם ושילם  /  חנינא פורת
חביב הקהל  /  ציפי לידר
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il