בשנת 1971 אירח אקדמאי גרמני בן 32, בעל חמישה תארים בהנדסה ובכלכלה, ועידה במרכז הקונגרסים שזה מקרוב נפתח בעיירה השווייצרית דאבוס. מטרתו הייתה להביא בעלי עסקים אירופיים לחשוב על מחזיקי עניין שמעבר לבעלי המניות שלהם ולחשוף אותם לשיטות הניהול האמריקניות. 450 איש השתתפו ושילמו 25,000 פרנק שווייצרי. בסכום הזה השתמש המארגן להקים את "פורום הניהול האירופי".
כעת מארח קלאוס שוואב את הכנס ה-50 של מה שהפך להיות הפורום הכלכלי העולמי, עדיין בדאבוס, עם 3,000 הבכירים ביותר בפוליטיקה ובכלכלה העולמיות. שוואב אוהב לומר, שהפורום מחויב לשיפור מצבו של העולם; לא כולם מסכימים, מדווח אקונומיסט. יש הטוענים שהוא מחויב לאליטות הגלובליסטיות המרחיבות את חוסר השוויון; אחרים אומרים ששוואב מיטלטל בין רצון אמיתי להוביל לשלום ושגשוג, לבין שאיפה להיות קרוב לבעלי ההון והכוח. המעבר של הפורום משיקוף עמדות לניסיון להוביל עמדות גורם להרמת גבות, וכמעט הכל תוהים האם הוא ישרוד אחרי שוואב.
פוליטיקאים אוהבים את הפורום משום שהמנכ"לים נמצאים שם ומשום שזהו מקום נוח לשיחות בלתי רשמיות. המנכ"לים מצידם אוהבים להתחכך במנהיגי העולם ולהיות במחיצתם של מי שעושים היסטוריה. וכולם אוהבים את היעילות של רשת הפורום: אפשר להספיק הרבה בזמן קצר, במקום שקל להגיע עליו ואין יותר מדי מה לעשות בו.
זוהי נוסחא מנצחת גם מבחינה כספית. הפורום הוא מלכ"ר, שהכנסותיו גדלות בהתמדה ואשתקד הגיעו ל-356 מיליון דולר; 42% מההכנסות מופנות ל-800 העובדים. הוא נהנה ממעמד מיוחד, כמו זה של הצלב האדום, שבזכותו ממשלת שווייץ נושאת בעלויות האבטחה הכבדות של הכנס. היתרה מופנית לפעילות, כולל המפגש בדאבוס, ולעתודות המתקרבות כיום ל-300 מיליון פרנק. במקביל, השקיפות מועטה מאוד והדיווחים הרשמיים של הפורום כמעט ואינם מגלים דבר. הפורום ושוואב אומרים, כי המייסד מעולם לא קיבל דבר פרט למשכורתו.
מקור ההכנסה העיקרי של הפורום הוא דמי החבר – 25,000 פרנק לשנה – ושלוש שכבות של "שותפים", בעיקר חברות, המשלמות החל ב-120,000 פרנק לשנה. "שותפים אסטרטגיים" – כ-120 במספר – משלמים 600,000 פרנק ומעלה. הללו מקבלים חמישה כרטיסים לפורום בדאבוס וסיכוי טוב יותר להשתתף במושבים במסגרתו. ההכנסות הללו מאפשרות להזמין חינם אקדמאים, פעילים חברתיים ואחרים – אך הללו (וגם הפורום) נזהרים שלא להעליב את מי שמממנים בעקיפין את השתתפותם.
גם שוואב ספג ביקורת על כפפות המשי בהן הוא מתייחס לפוליטיקאים, מציין אקונומיסט. כאשר
דונלד טראמפ הגיע לפורום לראשונה ב-2018, שוואב שיבח את "מנהיגותו החזקה" – ולא אמר מילה על פרישתה של ארה"ב מהסכם פריז, למרות שהוא מדגיש שוב ושוב את דאגתו מפני שינויי האקלים. שוואב עצמו אומר, כי הפורום מצא את האיזון הנכון בין ידידות עם האליטות לבין ביקורת עליהן, ואומר שהוא הגדיל משמעותית את ההזמנות לארגונים לא-ממשלתיים לאחר הגל הראשון של ההפגנות האנטי-גלובליסטיות בתחילת האלף.
מקור אחר למחלוקת הוא תפקידו של הפורום. מתוך רצון להיות יותר מאשר רק מקום מפגש, החל הפורום להשיק יוזמות משלו שמספרן כעת מגיע לכ-100. שוואב אינו מסתיר את שאיפתו לזכות בפרס נובל לשלום, שיצטרף לתואר האבירות-של-כבוד שקיבל מבריטניה ול-17 תוארי דוקטור כבוד ושלל מדליות לאומיות. השנה הוא מכריז על יוזמה לנטיעת טריליון עצים. לדבריו, רוב היוזמות שלו עלו יפה והוא מצביע כדוגמה על הדוח הבינלאומי שלו בנושא פערים מגדריים.
כמה משותפי העבר של הפורום טוענים, כי בניסיון להוכיח את הרלוונטיות שלו – הוא חוטף יוזמות של אחרים. אחד מהם אומר, כי חש על בשרו את נטייתו של הפורום לתפוס את ההובלה גם כאשר אין לו הכישורים לכך. הוא מביא כדוגמה את "קבוצת מקורות המים", פרויקט שהושק בדאבוס במטרה לשפר את ניהול המים במדינות עניות, אך נכשל לאחר שהפורום השתלט עליו; כעת איש אינו רוצה להסתכן ולחדש את היוזמה.
הפורום דוחה את הביקורת, אך אקונומיסט מציין, כי הודעתו של שוואב לפיה מעתה הפורום ישמש כ"מחבר נקודות" בין פרויקטים של גורמים אחרים ולא ינסה לנהל אותם בעצמו. הפורום אומר, כי הוא כבר עושה זאת בפרויקטים בתחומי הבריאות והסביבה, כמו למשל יצירת קשר בין קוקה-קולה ונסטלה לבין ממשלות בריטניה וקנדה לצורך הטיפול בפסולת פלסטית.
הפורום ניצב כיום בפני שלושה אתגרים. הראשון הוא תחרות מצד גורמים כמו מכון מילקן וקבוצת מייקל בלומברג. השני הוא שינוי בתפיסות העולמיות, כאשר רבים רואים את דאבוס כמייצג של הקפיטליזם הגלובלי המצוי תחת מתקפה. והשלישי הוא העתיד אחרי שוואב בן ה-82, הנראה במלוא מרצו אך גם הוא לא יחיה לנצח. שוואב אומר שיש לו תוכנית להמשך, אך אינו מפרט; הוא לא טיפח יורש, אם כי יש המצביעים על בנו, אוליבייה שוואב, המשמש כיום כמנהל התפעול של הפורום. לא בטוח שמי שיבוא בעקבותיו יוכל להמשיך ולמשוך את מנהיגי העולם לעיירה המנומנמת במרומי האלפים.