מערכת המשפט: עוד חריקה צורמת

מה הם אומרים עלינו... סופר והיסטוריון בריטי ידוע¹, כתב בספרו החדש, "רכבת הרים", שפורסם השבוע בעברית, את המילים הבאות, הסכיתו נא: "מערכת המשפט פעלה בקצב איטי להכאיב וגייסה את רוב עובדיה מבתי הספר למשפטים... בלי קשר לשיעורם באוכלוסייה. זו הייתה מעין כת שמרנית... שעסקה מעל לכול בהגנה על סיכויי הקריירה של חבריה ובהבטחת אי-תלותה במעורבות ממשלתית". בשורות הללו מתייחס הכותב למערכת המשפט ה... איטלקית, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. כן. כאשר קראתי שורות אלו לא יכולתי שלא להשוות את הנאמר לעיל למערכת המשפט שלנו, זו הצוללת מטה באין מעצור. זו שעליה הייתה גאוותנו במשך עשרות שנות קיום המדינה, ולא עוד. וכאן אנו מגיעים לסיפור מטריד בו מעורבת מערכת המשפט, וליתר דיוק כב' השופט חנן מלצר. בכנס שעסק בענייני משפט והתקיים לפני מספר שבועות, פנה כבודו אל הקהל וביקש ממנו להגיב כיאה וכראוי ליקירה החדש של המערכת, ולהביע הערכתו במחיאות כפיים לעו"ד שחר בן מאיר. ובמה הצטיין בן מאיר? מתברר כי הינו עו"ד ש"התמחה" בהגשת עשרות עתירות לוועדת הבחירות בראשותו של השופט חנן מלצר... "הייתה לו תרומה גדולה מאוד לדיני הבחירות", אמר השופט באותו כנס כאשר יצא במחמאה נדירה כלפי האיש שהפך את התלונות נגד הליכוד ומפלגות הימין לעיסוקו המרכזי בשנים האחרונות. באחרונה אף הגיש בן יאיר עתירה לפסילת שיבוצו ה"טרי" של יברקן בליכוד. ועוד הוסיף מלצר כי "מגיעה לו מילת תודה. אם הוא מגזים, אני רומז לו לחזור בו". הבנתם?

האם טרור האבנים ישיג את מטרתו?

נושא זה מביא אתנו לעיון מחודש בדרך שבה מטפלת מערכת עשיית הצדק ונפלאותיה בפורעים, צעירים ערביים, שהפכו את השלכת האבנים והבקתבי"ם ביו"ש, לעיסוקם הימיומי. מנתונים שפרסמו המשטרה וארגון לביא האוסף מידע סטטיסטי על המתרחש בתחום עלום זה, עולה כי האלימות, שנחשבת ל"רכה" על-ידי המערכת המשפטית היקרה שלנו, צוררת בכנפיה נתונים קשים במיוחד. מספר אירועי האבנים ובקבוקי התבערה ב-2018 הגיע ל-3,000(!) מתוכם כ-338 ארועי זריקת בקבוקי תבערה. יש להדגיש כי מדובר רק בארועים אשר דווחו למשטרה. אנשי הארגון, אלה שביקשו נתונים לגבי מסקנות מז"פ בנושא זה (כולל איסוף ראיות מזירות הפיגועים, וכן איסוף דנ"א), נתקלו ב'נייט' אחד גדול, לאמור: אין איסוף כזה ובלשון פחות עדינה, המז"פ פשוט לא מופעל במקרים אלה... ואם בכך לא די הרי שטרמינולוגיה חדשה המנסה להמעיט ממשקלם של אירועים מהסוג האמור פשטה במחוזותינו בשנים האחרונות. בעוד התקשורת, איך לא, מעודדת "דיווחים חד-צדדים המשנמכים את התופעה באדיקות רבה, מחבל ערבי הוא תמיד "מפגע בודד", השימוש בבקבוקי תבערה לעיתים לא מוזכר כלל, למרות שמדובר בנשק חם לכל דבר ועניין. מאות ישראלים הם ומשפחותיהם הנושאים בכבישי יו"ש נפגעים מדי שנה. והם נושאים בצלקות בגוף אך גם בנפש. "צריך נס כדי לעבור בשלום", אמרה אחת האימהות, שנחלצה עם ילדיה מאירוע מסכן חיים ליד יצהר. בדצמבר 2014, אישרה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הצעת חוק הקובעת החמרת הענישה על זורקי אבנים. החוק הנוכחי קובע עונש של עד 20 שנות מאסר על יידוי אבנים לעבר אדם שנמצא על נתיב תחבורה או רכב. אולם על-מנת להרשיע את מיידה האבנים בסעיף זה, התביעה נדרשה להוכיח שהזורק התכוון לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה, או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. כאשר בפרקטיקה, מיידי האבנים לעבר כלי תחבורה, הואשמו בעוון של חבלה במזיד של כלי תחבורה, ורף הענישה היה נמוך, לעיתים, חודשי מאסר ספורים בלבד. כאן אנו מגיעים לעיקר. כי מהדיון הזה העוסק בעיקר בפן הסטטיסטי של התופעה רוויית הדמים והטראומות הללו, נעדר משום מה הפאן האנושי. בו העיתונות איננה עוסקת כלל. מדובר במשפחות רבות הנוסעות לעבודת יומם מידי בוקר. הורים המסיעים בדאגה את ילדיהם למקומות לימודיהם. כל אלה טוענים לטראומה עמוקה המחלחלת ומציפה את מחשבותיהם יומיום ושעה שעה. ולטענתם, הגורם המרכזי המונע אכיפה של חוקי המדינה על נערים פורעים אלה היא הקלות הבלתי נסבלת של האכיפה המשפטית. ושוב חוזר הסיפור את הפן המשפטי הענישה המקלה על עבירות מסכנות חיים אלו. הפעם אל השפעתה ההרסנית על המוראל של מתיישבי יו"ש. האם יש כוונת מכוון בהתעלמות ממצוקתם של המתיישבים? האם יש מאחורי מחדל זה כוונה פוליטית? לכם הקוראים התשובה.

שינוי האמנה הפלשתינית: ערפאת: הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים...

לפני 24 שנים המועצה הלאומית הפלשתינית מתכנסת ודוחה את שינוי האמנה הפלשתינית. תהליך התפכחותה של ישראל מהאשליות שהניבו הסכמי אוסלו, ידע עליות ומורדות במהלך השנים שבין הסכמי אוסלו לחודש מרס השחור (2002): במועד האמור נרצחו למעלה מ-135 ישראלים בפיגועי התאבדות שהתרחשו בתדירות יומיומית. ההדרדרות הקשה ביחסים שבין ישראל לרשות הפלשתינית תחילתה בחודשים הראשונים של 1996, לפני 24 שנים. כאשר אנשי אמ"ן ניסו לפשר בין הניצים במחנה הפלשתיני מתוך אמונה נאיבית וכוזבת כי הם יצליחו להשיג את שינוי האמנה הפלשתינית, כפי שהובטח לשמעון פרס על-ידי ערפאת. הם הולכו שולל כאשר הוברר להם כי מליאת המועצה הלאומית הפלשתינית שהתכנסה אז (אפריל 96), סרבה לאמץ את הנוסח כפי שהובטח לפרס. שוב כמו במקרים דומים בעבר, לא הגיע הדבר מראש לידיעתם של הקודקודים באמ"ן ובשב"כ, ושוב הם הופתעו בדיעבד. גורמים בכירים בממשלת ישראל טענו אז כי שני הארגונים הללו מאמינים במה שהם רוצים להאמין, מטעמים פוליטיים, כפי שקרה לאחר נאום יוהנסבורג של ערפאת ("הסכמי אוסלו הם כמו הסכם חודייבה", הכריז הראיס לתרועות 3,000 סטודנטים ערבים) עד מרס 1997, עוד התווכחו בקהיליות המודיעין לגבי מידת מעורבותו של הראיס בטרור המתגבר, אלא שאז בא הפיגוע בקפה אפרופו בתל אביב, ופגע אנושות גם באשליות ממשלות ישראל שלאחר מכן ובקהיליות המודיעין. זה היה המועד בו נתן ערפאת עצמו (שלא בידיעתו, כמובן), אישור למעורבותו בטרור. מאז החל תהליך ההתפכחות. מאז קיים טאבו חמור על הדרך בה הושגה ידיעת הזהב הזו, אולם בעזרתה הוברר כי אכן הייתה גם הייתה מעורבות כזו. עד היום לא נעשה באמ"ן מחקר, כפי שנעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאמור לתת תשובות על השאלות הקשות מדוע הערכותיו באותה תקופה לא חזו עובדה זו.