בשנת 1920, בשוך הפרעות הראשונות בארץ, הזדעזע היישוב, ולא רק מהאבדות בנפש וברכוש: הייתכן כי תמונות מ"עיר ההריגה" קישינב וממאות כפרים ועיירות בתחום המושב ברוסיה מלוות אותנו כאן בארץ אבותינו? הייתכן כי גם בביתנו הלאומי ההולך וקם נגזר עלינו להיות נתונים לרצח, לאונס ולביזה וברקע הקריאות "מוות ליהודים"?
עברו מאה שנה וקריאות דומות נשמעות היום גם ברוסית. קבוצת מתנדבים העוקבת אחר תופעות אלה ברשת בשפה הרוסית אספה רק בשנה האחרונה מאות עמודים של התבטאויות שאילו היינו קוראים אותם בDer Stürmer הגרמני, La Libre Parole הצרפתי או אחד הביטאונים של "המאות השחורות" ברוסיה הצארית - כמעט שלא היינו שמים לב שהדברים נכתבו בתקופה ובמדינה אחרות לגמרי. הכל מתועד באתר בשם "סכנה מביתנו".
סרטון ה"נידה" מתוצרת "
ישראל ביתנו" הוא רק טיפת בוץ קטנה שניתזה אל המרחב העברי מביצת שנאת ישראל שמבעבעת במדינת היהודים. הצעות "לדשן את שדות אירופה באפר יהודי בני ברק" או בקשות להירשם לרשימה של עושי פוגרומים בחרדים אינן אלא מדגם ה"פנינים" שאפשר לדלות בים שחור זה.
דגל השנאה
כיצד הצליח האינטרנציונל האנטישמי לתקוע לו יתד בארץ היהודים? הרי ידוע לכל מי שקצת למד על שנאה זו או שחווה אותה, שהאספסוף האנטישמי הוא אחד הזנים הפחדניים ביותר במין האנושי. לפני שהוא יוצא ממאורתו הוא מרחרח היטב את האווירה, האם יש בה די אדישות, הבנה או אפילו אהדה לשנאה שהוא רוצה להפיץ, האם מישהו למעלה ייתן לו גב והאם ימצא רוח גבית באקלים האידיאולגי. ובכן, נראה כי התנאים הבשילו די הצורך כדי לתת דרור למה שכל אדם - בין יהודי, בין לא יהודי - בוש ממנו באופן טבעי.
ערוצי תקשורת ורשת - יש; בית פוליטי (מפלגה) - יש; מאסה קריטית של אנטישמים בארץ ומחוצה לה - יש; מערכות בחירות שבהן שנאה הוא מטבע עובר לסוחר - יש; אווירה כללית שבה הרגישות לגזענות עולה עשרות מונים על הרגישות לאנטישמיות - יש. גרפיטי על קיר מסגד או כנסייה מעורר תגובות שעוצמתן ביחס לתגובות שמעורר חילול בית כנסת, ספר תורה או אנדרטה לזכר נופלים בארץ, הוא כמו ההבדל בין ממטר קיץ לסופה המציפה מחצית גוש-דן. האנטישמים שומעים וקולטים: מה שאסור ביחס לאדם באופן כללי, מותר ביחס ליהודי שבאדם. כאן, במדינת ישראל.
ומי הנפגעים הראשיים? כמובן העולים מרוסיה ומחבר העמים, יהודים, זרע ישראל וגם רוב הלא-יהודים שמכירים תודה למדינה היהודית שפתחה להם את שעריה. הם הראשונים לספוג את השנאה, ברשת ובשכונה, בחנות ובמדרגות הבניין. העולים נפגעים בפעם השנייה כשהציבור הרחב שלא מכיר את הסוגיה חושב שכל העולים הם חלק מהמפלגה שהרימה את דגל השנאה לגבהים שלא ידענו. בפעם השלישית נפגעים כולנו כשאנחנו הופכים למדינה היחידה כמעט בעולם הנאור שמאפשרת תעמולה אנטישמית.
חייבים להתעורר ולהוקיע כל שיח אנטישמי, גם כשהוא מנסה להסתתר מאחורי מאבק פוליטי בקבוצות דתיות בחברה, וגם להסיר כל לגיטימיות מהמפלגה ומערוצי התקשורת הנותנים לה אכסניה. ולא - כשמישהו ירצה להחיל על ארצנו את מדד האנטישמיות, מדינת היהודים עלולה למצוא את עצמה במקום טוב באמצע...
