50 שנה לאסון משאית התחמושת באילת

ההפלגה התנהלה כסדרה, ונמשכה כיממה, ובשבת 24 בינואר 1970 בשעות הצהרים נכנסה הנחתת לרציף הצבאי של נמל אילת. דלת הנחתת נפתחה והוחל בפירוק הציוד והורדת המשאיות עמוסות הציוד וחומרי הנפץ לחוף. כלי הרכב הראשונים, כך דווח, ירדו בנקל, אולם המשאיות הכבדות בהיעדר רציף לפריקת רכבים כבדים אז בבסיס אילת, התקשו לעבור בחול בעת שירדו מסיפון הנחתת לחוף החולי בנמל. חיילים מיחידות שונות, אנשי צוות הנחתת ופועלי מספנת חיל-הים באילת נקראו לסייע בחילוצם. כמה משאיות הצליחו לצאת מהחול ולהתקדם בנסיעה, אולם אחת המשאיות נתקעה-"התחפרה" בחול והתקשתה לצאת מהבור שנוצר כתוצאה מסיבוב הגלגלים על מקומם. היה זה בשבת בסביבות השעה 4 אחר-הצהריים. איש לא תיאר לעצמו את האסון הקרב ובא וכי תוך דקות אחדות יהפוך המקום לשדה קטל. תוך כדי דחיפה וטלטול המשאית שהייתה עמוסה במאתיים קילוגרמים של חומר נפץ אירע פיצוץ במשאית. הפיצוץ האדיר החריד את כל העיר. עד היום רבים מתושבי אילת שהייתה אז בתחילת שנות ה-70 ישוב קטן יחסית, לא ישכחו את אותה שבת בה התרחש האסון הנוראי ואת הרעש המחריד שזעזע את העיר כתוצאה מהתפוצצות המשאית עמוסת חומרי הנפץ. במקום עצמו עלתה להבת אש ורסיסי מתכת ועץ עפו לכל עבר. מאזור ההתפוצצות היתמר ענן שחור שנראה למרחוק. כמות הנפגעים הייתה גדולה. מהמשאית נותרו שרידים בלבד. ראשוני הפצועים הגיעו לחדר המיון בבית חולים ביוספטל כ-10 דקות לאחר הפיצוץ. תושבי אילת נרתמו לפעולות החילוץ והעבירו במכוניותיהם חלק מהפצועים.

מרבית הפצועים סבלו מכוויות קשות, מההדף החזק ומפגיעה של רסיסי עץ ומתכת ואף מקטיעות. רופאים שהגיעו למקום וטיפלו בפצועים סיפרו כי מעולם לא נתקלו בכמות כזאת גדולה של נפגעים קשה באירוע אחד. המחזות והמראות היו קשים. בית חולים יוספטל נכנס לכוננות חרום. הייתה זו כאמור שבת בצהריים, רופאים ואחיות הוזעקו מבתיהם. הפצועים שכבו על שמיכות ומילאו את כל המקומות הפנויים בבית החולים. בית החולים שהיה אז קטן יחסית, עם כל הרצון הטוב לא היה ערוך ומסוגל לטפל כראוי בכמות הנפגעים הקשים הגדולה וסוגי הפציעות ממנו סבלו. לא ניתן למשל היה לקבל בו טיפול כירורגי ראוי שדורש חדרי ניתוח מצוידים. לא מן הנמנע כי על-ידי טיפול מהיר ומקצועי היו ניצלים חייהם של כמה מהפצועים באסון שמתו מפצעם. בערב הגיעו לאילת במטוס חיל-האוויר צוותי רפואה ממרכז הארץ. עוד באותו לילה העבירו מטוסי תובלה של חיל-האוויר חלק מהפצועים לטיפול בבתי חולים, תל השומר, בלינסון והדסה. תושבי העיר נקראו זמן קצר לאחר האסון לתרום מנות דם ונמסר כי ההיענות הייתה רבה ונתרמו כ-150 מנות. היה אחד זה האסונות הכבדים בתולדות צה"ל בתקופת מלחמת ההתשה, באסון קיפחו חייהם 24 איש - 19 חיילים נגדים וקצינים ו-5 עובדי מספנת חיל-הים. עשרות נפצעו ונושאים את צלקות האסון בגוף ובנפש. למקום האירוע הגיעו הרמטכ"ל רב אלוף חיים בר לב, ראש אג"מ האלוף דוד אלעזר, אלוף פיקוד דרום אריאל שרון, מפקד חיל-הים האלוף אברהם בוצר, הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן וקצינים בכירים נוספים. למחרת אירוע האסון, ביום ראשון 25 בינואר הגיעו למקום האסון בנמל אילת צוותי חיל הנדסה שסרקו את השטח והאזור ביסודיות כדי לאתר ולפרק מוקשים וחלקי חומרי נפץ שהתפזרו בשטח.

זמן קצר לאחר האסון מינה הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון. לראש הוועדה מונה דוד לסקוב קצין בכיר בחיל ההנדסה. הוועדה לאחר מספר דיונים, קבעה במסקנותיה כי הגורם לפיצוץ היה מוקש נגד אדם שלא נוטרל, בניגוד לנהלי בטיחות, והמליצה על העמדתם לדין של מספר קצינים שהיו אחראים על העמסת המשאית בחומרי נפץ. בעקבות המלצות ועדת החקירה הוגשו בבית הדין של פיקוד המרכז כתבי אישום באשמת גרימת מות שלא בזדון בפציעה וברשלנות כנגד חמישה נאשמים, ארבעה קצינים וסמל אחד שהיו מעורבים, על-פי כתב האישום, בהעמסת המשאית בחומרי נפץ בניגוד לנהלי הבטיחות. מתוך החמישה הרשיע בית הדין שני נאשמים, קציני הנדסה סגן וסגן-משנה. כאשמים במחדל הסגן נדון ל-18 חודשי מאסר ואילו על הסגן משנה הוטלו 9 חודשי מאסר. שאר הנאשמים, שני קצינים וסמל, זוכו מכל אשמה. היה כאן מחדל זועק ומקומם ואי הקפדה על נהלי בטיחות שגבה חיי 24 בני אדם וגרם לפציעתם של רבים חשלקם נותרו נכים. האסון הזה היה יכול להימנע לו ננקטו צעדי בטיחות. סיפור האסון נשכח עם השנים ויש אומרים כי הוצנע ואולי אף הושכח במכוון. אחרי הכל אסון קטלני מיותר זה אינו לתפארת צה"ל ולא מן הנמנע כי באותה תקופה היה רצון מצד ראשי צה"ל ומערכת הביטחון להצניע-להשכיח את המחדל.

בין הרוגי האסון, סרן יעקב ברק שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון משחתת אילת. הוא השתקם וחזר לשרת בחיל-הים, אולם מצא את מותו באסון משאית התחמושת קצת למעלה משנתיים לאחר שנפצע. ואלה שמות 24 החללים שנספו באסון (על-פי סדר א-ב) כפי שמופיעים ע"ג האנדרטה: נסים אילוק - חיל-הים, יהורם אלפי - חיל-הים, סעדיה אלקיים - חיל-הים, זאב זלמן בוגץ' - חיל השריון, שמחה ברנר - חיל-הים, סרן יעקב גטניו-ברק - חיל-הים, אריה לייב דוייטש - חיל-הים, יהודה הררי (סרנגה) -חיל-הים, אברהם חדידה - חיל-הים, ישראל יעקב - חיל-הים. יעקב כהן-יצחק - חיל הקשר, משה מימון - חיל-הים, ישעיהו מילר - צנחנים, מנשה מלמד - חיל-הים, משה מעין (שטיין) - חיל-הים, שאול נגר - צנחנים, ששון ניאזוף - חיל קשר, זולי נשאור - חיל-הים, יעקב סולימן - חיל-הים, יגאל סופר - צנחנים, ברוך סמוחה - חיל קשר, שמואל פוזנר - חיל לוגיסטיקה, יורם פלק - חיל-האוויר, גרשון קופצ'ק - חיל-הים.

לאורך השנים מאז האסון לא הוקם אתר זיכרון כלשהו לזכר האסון והנספים בו. לפני כחמש שנים התארגנה קבוצת אנשי חיל-הים ובראשם אל"ם (במיל') מייק אלדר, שמוליק ליטמנוביץ האדריכל יהודה פרחי בשיתוף כמה בני משפחות ההרוגים, במטרה להנציח זכר הרוגי האסון בלוח זיכרון. הוקמה עמותת יוצאי הנחתות והצליחה לשכנע את צה"ל, חיל-הים ואת עירית אילת לאשר את הקמת האנדרטה ולרתום את עריית אילת לסייע בהקמתה. כאמור בסוף השבוע (ה' 23.1.2020) 50 שנה לאחר האסון, הוסר הלוט משלט האנדרטה בטקס מרגש בהשתתפות נציגי חיל-הים, צה"ל, עיריית אילת וכמובן בהשתתפות בני משפחות הנספים שאותרו והגיעו מכל רחבי הארץ. את האנדרטה תכננו בהתנדבות האדריכל גבי מגן שהיה קצין בכיר בחיל-הים וסגן מפקד הנחתת בתקופה מאוחרת יותר, ואדריכל הנוף יהודה פרחי שעוסק רבות בהנצחת חללי חיל-הים וששכל את אחיו הבכור יוסף פרחי ז"ל באסון הצוללת דקר. מתחם ההנצחה, והאנדרטה ממוקמים בכניסה לבסיס הימי של חיל-הים באילת, וכוללים משטח מעגלי כשבמרכזו סלע שמשקלו מעל 20 טון שהובא למקום ממרכז העיר אילת, ועליו לוחות מתכת בצורת סולם עליו חקוקים שמות 24 הנספים. מימין לשמות הנספים מותקנים שני שלטים האחד מספר את סיפור האסון והשני מספר את סיפור שייטת הנחתות והנחתת אח"י "בת שבע".