"מה מציע בית ההארחה? חדרי מבקרים שרוהטו מחדש, חדרי בילוי - חדר מוזיקה, חדר משחקים (ביליארד), אולם גדול וגן חורף, מרפסת הפונה לאגם ואן, הסקה מרכזית, מים זורמים וכל הנוחות. מטבח ברמה גבוהה דואג לארוחות צהריים וערב, וכמו-כן יש במקום יין, בירה וצורכי עישון". פרסומת תמימה לחלוטין שכמותה ניתן היה למצוא למאות ואלפים ברחבי העולם בשנת 1941. בהבדל אחד: זה היה עלון באמצעותו ביקש הס"ד - שירות הביטחון והמודיעין של הס"ס - לעודד את אנשיו להשתמש בווילה שרכש הארגון שנה קודם לכן ברחוב אֶם גְרוֹסֶן ואנזה 58-56 בברלין. ב-20 בינואר 1942 כינס כאן ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, 14 פקידים בכירים מזרועות שונות של הממשל הנאצי. הנושא, כפי שהבהיר היידריך בתחילת הישיבה, היה הצורך להעביר לרייכסמרשל הרמן גרינג - האיש מספר שתיים בגרמניה הנאצית - "תוכנית הנוגעת לצדדים הארגוניים, הענייניים והחומריים מתוך ראיית הפתרון הסופי של השאלה היהודית באירופה". המטרה האמיתית של היידריך הייתה להבהיר לאדונים הנכבדים, ש"הפתרון הסופי של השאלה היהודית" נמצא בתחום אחריותו, ושהוא לבדו מי שיחליט כיצד לבצע אותו. לאיש מן המשתתפים לא היו הסתייגויות; ככלות הכל, לא היה זה מן התבונה להתנגד לאדם כה חזק ואכזרי. איש גם לא הסתייג, כאשר היידריך הבהיר מה ייעשה ב-11 מיליון היהודים שהיו על הכוונת שלו: "תחת הנהגה מתאימה יש, במהלך הפתרון הסופי, להוביל באופן מתאים את היהודים לגיוס עבודה במזרח... חלק גדול מהם יאבדו ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שייוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות גדול ביותר, ולו יינתן טיפול מתאים". היידריך לא אמר מהו אותו "טיפול מתאים", והפרוטוקול של ועידת ואנזה אינו מוסר שמישהו שאל זאת - כי לכולם היה ברור: מי שלא ימות תוך כדי עבודת פרך, אחת דינו להירצח. ועידת ואנזה לא הייתה המקום בו הוחלט על השמדת יהודי אירופה - אדולף היטלר הורה על כך מתישהו במחצית השנייה של 1941 - אך היא הייתה חיונית מאין-כמותה לצורך הביצוע החלק של רצח העם וליצירת שיתוף הפעולה הפושע שהבטיח זאת. פרוטוקול הוועידה התגלה במהלך ההכנות למשפטי ההמשך בנירנברג, והוא עד היום המסמך החושפני ביותר והמרשיע ביותר כלפי גרמניה הנאצית. בית הוועידה משמש כמוזאון ומרכז לימוד והנצחה, אם כי נדרשו עשרות שנים עד שהגיע למעמד זה - פרק זמן המעורר מחשבות עגומות על התהליך שנדרשה גרמניה לעבור עד שיכלה להישיר מבט אל עברה. רק ב-1972 הוצב לוח הנצחה צנוע על הבניין, ששימש אז כמחנה נופש עבור ילדי בתי הספר של שכונת העוני נוי-קלן - ותו לא. עשר שנים מאוחר יותר התקיימה במקום עצרת זיכרון ראשונה. נדרשו עשר שנים נוספות, עד שבמלאת יובל לוועידה נפתחו בה אתר הזיכרון ומרכז המידע והלימוד; תערוכת הקבע נפתחה ב-2006. יוזף וולף, האיש שנאבק למטרה זו במשך שנים עד שלבסוף התאבד, הונצח בספרייה הקרויה על שמו, וגם בתערוכה זמנית בימים אלו. בשבוע שעבר (19.1.20), ערב יום השנה ה-78 לוועידה, נחנכה תערוכת הקבע החדשה. היא בנויה במסלול כרונולוגי, המתחיל בהקמת הבניין, ממשיך בעליית הנאצים לשלטון, עובר לרדיפת היהודים ואז מגיע לוועידה עצמה בחדר בו נערכה. בחדר זו מוצגים העתק של הפרוטוקול הנודע ופרטים על המשתתפים בה. בהמשך מוצגים הרצח ההמוני, גורלם של המשתתפים, מה היה חלקן בשואה של הרשויות שנציגיהן השתתפו בוועידה, ומה יכלו לעשות ולא עשו העומדים מן הצד. ראוי לציין, כי מאמצי ההצלה מוצגים בשולחן צדדי - מה שבהחלט הולם את החלק היחסי שלהם בשואה בכלל ובגרמניה בפרט. כראוי לתצוגה במאה ה-21, יש כאן לא מעט שימוש במולטימדיה - למשל האפשרות לדפדף בכל תיק הפתרון הסופי שנתגלה במשרדו של מרטין לותר, תת-מזכיר המדינה במשרד החוץ, שם נמצא פרוטוקול הוועידה. לעומת זאת, אין עדויות מצולמות - החלטה נכונה בהתחשב בשטח המצומצם. התצוגה כולה נותנת תמצות טוב של השואה למי שאינם מכירים אותה, בלא לאבד את האותנטיות של הבניין בעל החשיבות ההיסטורית. בשנה שעברה ביקרו בבניין 120,000 איש, כשליש מהם תלמידים; המנכ"ל, ד"ר הנס כריסטיאן יאש, מקווה שהתצוגה החדשה תגדיל את מספר המבקרים, בין היתר משום שכעת היא נגישה לחלוטין לבעלי מוגבלות.