|
|
דבריו של היינה חקוקים בכיכר בבל
|
|
|
היינה לא חזה את עליית הנאצים; איש לא חזה אותה. אבל הוא הבין, כי ספרים הם בסיס האנושות והאנושיות. הם מבטאים את רוח האדם ואת המחשבה החופשית. מי שמשמיד אותם, מראה שברצונו להשמיד מסרים אלו – ומכאן הדרך קצרה לרצח המוני | |
|
|
|
"במקום בו שורפים ספרים – שם ישרפו בני אדם", חזה המשורר היינריך היינה במחצית הראשונה של המאה ה-19. מאה שנים לאחר מכן, שרפו הנאצים ספרים בכל רחבי גרמניה, כולל ספריו של היינה עצמו. ברבריות זו התחוללה ברחבי המדינה, והאירוע המרכזי היה בכיכר בָּבֶּל שבמרכז ברלין – בין אוניברסיטת הומבלדוט לבניין האופרה, במרחק של כמה דקות מאי המוזאונים ומהקתדרלה של ברלין - ב-10 במאי 1933.
"אני מקריב לאש את כתבי הנוכל זיגמונד פרויד, האינטלקטואל היהודי המתחכם", הכריז שר התעמולה יוזף גבלס, אשר ניצח על אורגיית ההרס. 20,000 ספרים נשרפו באותו לילה, פרי עטיהם של 200 מחברים – שני שלישים מהם יהודים, והיתרה מתנגדים פוליטיים של המשטר הטרי. לצידם של פרויד והיינה, בין קורבנותיו של גבלס – סופר ומחזאי כושל ומתוסבך – היו ולתר רתנאו, תומס מאן, ברתולד ברכט, אלברט אינשטיין, קרל מרקס, אריך קסטנר, סטפן צוויג וארנולד צוויג.
המקום בו נשרפו הספרים מצוין כיום בלוחית נחושת הנושאת את דבריו של היינה. ויש להדגיש: היינה לא חזה את עליית הנאצים; איש לא חזה אותה. אבל הוא הבין, כי ספרים הם בסיס האנושות והאנושיות. הם מבטאים את רוח האדם ואת המחשבה החופשית. מי שמשמיד אותם, מראה שברצונו להשמיד מסרים אלו – ומכאן הדרך קצרה לרצח המוני.
הלאה בכיכר מצוי, במפלס תת-קרקעי, פסלו של מיכה אולמן "הספרייה": מדפי ספרים ריקים. אלא שהזכוכית המכסה את הפסל נושאת את פגעי מזג האוויר והסביבה, וקשה מאוד לראות דרכה את המיצג. הן את הלוחית והן את הפסל קשה למצוא, גם כאשר מחפשים אותם – ואני התקשיתי, למרות שהייתי במקום מספר פעמים. והכי חשוב – הנקודה בה פתחנו: היה מקום לציין כאן את התרומה העצומה של היהודים לספרות הגרמנית, ואת העובדה שיהודים המשיכו לכתוב וליצור גם אחרי מפגן הברבריות שהתחולל במקום.
|
|
|
שלושה מבכירי התיאטרון הגרמני פוטרו
|
|
נקודת המוצא שמציע המדריך אהד שרב לסיור ברובע היהודי היא ליד אולם המופעים פרידרישטאט-פלאסט. ליד האולם עומדת מצבה לזכרם של שלושה אמני תיאטרון שנפלו קורבן לרדיפות הנאצים. התיאטרון הפועל כאן הוקם ב-1919 וזכה ליוקרה עולמית בזכותם של שלושה יהודים: מקס ריינהרט, האנס פולציג ואריק שארל. שלושתם סולקו כאשר הנאצים עלו לשלטון, ריינהרט פולציג עזבו את גרמניה, ואילו שארל היה נתון בסכנה כפולה משום שהיה גם הומוסקסואל.
הקריירה של ריינהרט – נאמר בצלע של האנדרטה המוקדשת לו – הייתה קשורה בצורה הדוקה לברלין. הוא הופיע בתיאטרון הגרמני מאז 1894 ובשנת 1905 מונה למנהלו. תחת ניהולו, מחזות קלאסיים הפכו לראשונה לפנטזיות אמנותיות, הוא נחשב לאחד מחלוצי התיאטרון המודרני וכונה "קוסם התיאטרון". ב-1919 הקים ריינהרט את התיאטרון הסמוך, וכעבור חמש שנים העביר את ניהולו לידי שארל. ב-1933 סולק ריינהרט מעולם התיאטרון הגרמני והיגר לאוסטריה. לאחר שמדינה זו סופחה לגרמניה ב-1938, הוא עבר לארה"ב ושם נפטר כעבור חמש שנים.
שארל הפך ל"מלך המופעים" של ברלין כאשר קיבל לידיו את ניהול התיאטרון, שכר אמנים מובילים וגילה שורה של כוכבים ובראשם מרלן דיטריך. בשנים האחרונות של רפובליקת ויימאר העלה בהצלחה הפקות פורצות דרך. אך כבר באותן שנים זיהה שארל את סכנת הנאצים וב-1932 עזב למעשה את גרמניה. כאשר הנאצים עלו לשלטון, כל החוזים איתו בוטלו. הוא הופיע בלונדון ולאחר מכן היגר לארה"ב. שארל חזר לגרמניה לאחר המלחמה ופעל בהצלחה רבה.
אז מה חסר לי באנדרטה הזאת? אותו דבר: ביטוי לכך שהיו אמנים יהודיים שפעלו גם תחת הנאצים. אומנם הם הורשו להופיע רק בפני יהודים וסבלו מצוקה ומחסור, אך הם פעלו. שלא לדבר על הרמה האמנותית הגבוהה של היוצרים היהודיים שגורשו מגרמניה לגטו טרזין.
|
יתומים בני שנתיים נורו למוות
|
|
|
|
בית היתומים אאורבך. "אי בים החום"
|
|
|
החורבות נהרסו בשנות ה-50 ובמקום לא היה זכר כלשהו לעברו. ביוני 2000 הכינו תלמידים מבית הספר הסמוך צעצועים מקרמיקה, לזכר הילדים היהודיים שפעם גרו כאן. אחרי כמה ימים הרסו אלמונים את הצעצועים. התלמידים הכינו אותם מחדש, וכיום הם מוצגים במוזיאון הרובע לצד שרידי הצעצועים הקודמים | |
|
|
|
ההזדמנות לדבר על החינוך היהודי תחת הנאצים הוחמצה באתר הזיכרון לבית היתומים אאורבך ברובע פרנצלאואר ברג שבצפון-מזרח ברלין. את המוסד הקים ב-1833 ברוך אאורבך, בתפיסה מהפכנית לזמנה: יתומים אינם ילדים עניים הזקוקים למזון ומחסה, אלא ילדים ללא הורים הזקוקים לאהבה, ולכן בית היתומים חייב להיות קן משפחתי עבורם. המוסד גדל במהירות ובשנת 1897 עבר לכאן ממשכנו במרכז העיר. במשכן החדש היו חצר מוארת, חצר משחקים וגינה.
לאחר שהנאצים עלו לשלטון, היה המקום מעין "אי בים החום", כפי שתיאר אותו אחד הניצולים היחידים, ולטר פרנקנשטיין. ב-19 באוקטובר 1942 יצא מברלין המשלוח ה-21 מזרחה, ובו 959 יהודים מרחבי ברלין. ביניהם היו קרוב ל-60 מילדי בית היתומים, בני שנתיים עד 16, ושלושה מאנשי הצוות. היעד היה ריגה, בירת לטביה; שם הם נורו למוות. במשלוח ה-23, שיצא ב-29 בנובמבר, היו 998 בני אדם והם 75 ילדים בגילאי 16-10, רובם מבית היתומים אאורבך. הם נרצחו באושוויץ.
לאחר הגירוש השתלט ארגון "נוער היטלר" על הבניין הריק, שנפגע קשות בהפצצות ב-1943; החורבות נהרסו בשנות ה-50 ובמקום לא היה זכר כלשהו לעברו. ביוני 2000 הכינו תלמידים מבית הספר הסמוך צעצועים מקרמיקה, לזכר הילדים היהודיים שפעם גרו כאן. אחרי כמה ימים הרסו אלמונים את הצעצועים. התלמידים הכינו אותם מחדש, וכיום הם מוצגים במוזאון הרובע לצד שרידי הצעצועים הקודמים.
בספטמבר 2011 הציבה עיריית ברלין לוח הנצחה במקום, וביוני 2014 נחנך אתר ההנצחה הנוכחי הכולל בעיקר חלק מחומת המתחם לצד דברי הסבר. במבט מקרוב ניתן להבחין בשמות החקוקים באבן – שמותיהם של 140 הילדים ו-12 אנשי הצוות שגורשו למותם, לצד גילאיהם של הילדים. שוב – אותה טוטליות שטנית: שום ילד לא יימלט, רך בשנים ככל שיהיה.
|
|