במפלגה הדמוקרטית פועלות שתי אסכולות הנאבקות על שליטה אידיאולוגית: מתונים ורדיקלים. שתי האסכולות מיוצגות היטב בקרב המועמדים המתחרים על מועמדות המפלגה לנשיאות: מתונים כסגנו של אובמה,
ג'ו ביידן ופיט בוטיג'ג', ראש עירייה קטנה באינדיאנה, ורדיקלים, כגון הסנטורים
ברני סנדרס ואליזבט וורן. המתונים חושבים ששיטת הממשל טובה ויש רק להחזיר את המדיניות למה שהייתה לפני טראמפ. הרדיקלים גורסים ששיטת הממשל היא כה פגומה שיש להחליפה, וממילא תייצר החלפתה גם מדיניות חוץ חדשה. עמדות כלפי מדיניות החוץ נגזרות מהגישות האידאולוגיות השונות האלה.
למרות כמה הבדלים, כל המועמדים מבקרים בחריפות את מדיניות החוץ של טראמפ ומתחייבים להפכה. כולם אומרים שיש צורך לשקם יחסים מעורערים עם מדינות ברית, בעיקר באירופה, להשתמש בכלים דיפלומטיים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, לעבוד עם מוסדות בינלאומיים ובעיקר עם האו"ם, לפנות את כוחות ארה"ב מהמזרח התיכון, לצמצם את השימוש בכוח, להגביל את סמכות הנשיא לשימוש בכוח צבאי, להקטין את תקציב הביטחון, להפסיק את מלחמות הסחר, ולחזור להסכמים בינלאומיים על המאבק בשינויים אקלימיים.
זהו מצע מדיני-ליברלי קלאסי שדומה מאוד לזה שהנחה את מדיניות החוץ של הנשיא אובמה. בהרבה מובנים הוא נראה נאיבי מדי וחסר יכולות להתמודד עם מדינות "פרועות" כאירן ו
קוריאה הצפונית, עם מעצמות תוקפניות כסין ורוסיה, ועם איומים כטרור ותפוצה גרעינית.
הרדיקליים רוצים לפנות ובמהירות האפשרית את כל כוחות ארה"ב מהמזרח התיכון. המתונים דוגלים בעמדה מורכבת יותר. ביידן ביקר את החלטת טראמפ לפנות את כוחות ארה"ב מהגבול הטורקי-סורי ותמך בהשארת כוחות מיוחדים מצומצמים באזור כדי לסייע במלחמה נגד ארגוני טרור, כמו גם כוחות ימיים לשמירת חופש השייט במפרץ. כל המועמדים ביקרו את חיסול סוליימני וטענו שטראמפ היה צריך להתייעץ עם הקונגרס ולבקש את אישורו לפני הביצוע.
אובמה נקט במדיניות חיסולים נרחבת, לא התייעץ עם הקונגרס ולא ביקש וממילא לא קיבל את אישורו. לא ברור אם מדובר בעמדה עקרונית או רק בביקורת שכוונה ספציפית נגד טראמפ בשל מי שהוא ואישיותו. הרדיקליים נראים כמי שלא מוכנים להשתמש בכוח גם כשאין ברירה אחרת. הם חושבים שכל סכסוך ניתן לפתרון בדרכי שלום ודרך ארגונים בינלאומיים.
כל המועמדים אומרים שלא יאפשרו לאירן להשיג נשק גרעיני אך ביקרו בחריפות את יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, אמרו שיחזרו לכבדו ויסירו את הסנקציות שטראמפ הטיל על טהרן. ביידן הוסיף שהוא יחדש את הקואליציה הבינלאומית שכוננה את ההסכם כדי לנהל מו"מ על נושאים שהושמטו מההסכם המקורי כניסויים בטילים בליסטיים וההתערבויות האלימות באזור. לאור זאת ברור מדוע אירן מייחלת לניצחון הדמוקרטים בבחירות הכלליות.
כל המועמדים ביקרו את מדיניות טראמפ כלפי העימות הפלשתיני-ישראלי, ובכלל זה העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ משמעותי בסיוע הכספי לרשות הפלשתינית ותוכנית השלום שלו. ביידן אמר שזו אינה הדרך להבטחת ביטחונה ושרידותה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. הרדיקלים היו יותר ביקורתיים. סנדרס הצהיר שיש לשים קץ ל"כיבוש" והתוכנית רק תנציח את העימות. וורן כינתה את התוכנית "חותמת גומי לסיפוח" והוסיפה שאם תזכה בנשיאות תבטלה. הרדיקלים אף טענו שישראל השתמשה בכוח מופרז נגד חמאס וגרמו להרג רב מדי של "מפגינים". הם אמרו שישתמשו בסיוע האמריקני כדי ללחוץ על ישראל, אך ביידן פסל עמדה זו וכינה אותה "שגוייה ושערורייתית".
בפני המועמדים הדמוקרטים דרך ארוכה בסדרת סיבובי בחירות מתישים ברחבי ארה"ב. ייתכן שהם ירצו או יאלצו להגדיר מדינות חוץ בצורה מפורטת יותר. אם המתונים בראשות ביידן יזכו בבחירות הכלליות סביר שיאמצו מדיניות דומה מאוד לזו של אובמה. אם הרדיקליים בראשות סנדרס ינצחו הם עתידים לשנות לחלוטין את המגמות העיקריות. אם כדי לשמור על אחדות המפלגה הצוות הדמוקרטי יכלול חלוקת תפקידים בין שתי האסכולות, למשל, מועמד מתון לנשיא ומועמד רדיקלי לסגן נשיא, סביר שהעמדות הרדיקליות והקיצוניות ישפיעו על עיצוב המדיניות.
ייתכן שנשיא דמוקרטי יבטל כמה מהלכים של טראמפ כולל תוכנית השלום שלו. בכל מקרה, על הממשלה החדשה בישראל להיערך לאפשרות שהדמוקרטים ינצחו וישנו את מדיניות החוץ האמריקנית באופן שישפיע משמעותית על מדיניותה של ישראל, מעמדה באזור ויחסיה עם ארה"ב.
