אם יש משהו שצנזורים במדינות קומוניסטיות טובים בו, זהו עידוד היצירתיות במטרה להסתיר את האמת – כפי שמציגה הסדרה "צ'רנוביל" על אסון הכור הגרעיני הסובייטי ב-1986. אקונומיסט אומר כיקיים דמיון בין מה שהתרחש באותו אירוע קטלני לבין האופן בו מנהלת סין את משבר הקורונה, ובמיוחד בניסיון להרחיק ממנו את הנשיא שי ג'ינפינג.
הצנזורים הסיניים צריכים להיות מודאגים אם הציבור הסיני יתחיל לעשות השוואה היסטורית אחרת: כיצד אסונות טבע פגעו ביכולת השליטה של קיסר סין. יותר מאשר שושלת אחת נפלה לאחר מה שנתפס כאיתות משמים על אובדן החסד האלוהי. כאשר שליט לא יכול היה להגן על עמו מפני רעב או מחלות, זה לא נתפס כצירוף מקרים בלבד.
הסינים בני זמננו מן הסתם אינם מאמינים שנגיף הקורונה מאותת על כעס שמימי כלפי שי. ועדיין, מבחינתו הרבה מאוד מוטל על הכף – דווקא משום שכל כך הרבה נאמר לסינים על חוכמתו, הנלמדת כיום בבתי הספר ובידי חברי המפלגה הקומוניסטית. מדי יום משבחת התקשורת הממלכתית את שי, על כך שהוא באופן אישי מוביל את סין ליותר שגשוג, מודרניזציה ומעמד עולמי. לאף מנהיג סיני לא היה כוח כזה מאז ימי מאו צה-טונג. אינטלקטואלים סינים מאשימים, כי שי טוען שיש לו מנטליות של קיסר. הם מצביעים על נאומיו המהללים את התרבות הסינית המסורתית וכוללים התייחסויות לקודים של מוסר והגנה על הסמכות הקיסרית.
התוצאה היא דו-ראשית. מצד אחד, הפקידים הסינים מהללים את יעילות ההנהגה הקולקטיבית של המפלגה. בעיניהם, גלי הפופוליזם השוטפים את המערב הם ההוכחה לכך שבחירות, תקשורת חופשית ואחריות דמוקרטית מובילים לתוהו ובוהו ולשיתוק. הם מתארים את המערכת הסינית ככזו שבוחרת מומחים מן המעלה הראשונה לנהל את ענייני המדינה, היודעים לתקן את טעויותיהם. מצד שני, אנשי התעמולה המפלגתיים טוענים לבסיס לגיטימיות שונה לגמרי – האהבה והאמון שרוחש העם כלפי אדם אחד, הנשיא שי. דברי ההלל כלפיו כה סוחפים, עד שלמעשה אין מקום לחשוב שהוא עלול לטעות.
מגמות סותרות אלו ניכרות כעת, על-רקע משבר הקורונה – מדווח אקונומיסט – כאשר מנהיגי סין טוענים שמערכת השלטון שלהם ניצבת במקום הטוב כדי להתמודד איתו. בסוף ינואר אמר שר החוץ, וונג יי, ליו"ר ארגון הבריאות העולמי, טדרוס גבריסוס, כי סין תעשה עבודה הרבה יותר טובה מזו שעשתה במשבר הסארס ב-2003, תודות ל"מנהיגות החזקה של הוועד המרכזי של המפלגה בראשותו של החבר שי ג'ינפינג והיתרונות הניכרים של המערכת הסוציאליסטית", כמו גם בזכות הניסיון מהסארס.
תהיה זו פשטנות לחשוב שכל דבר רע המתרחש בסין יפגע במעמדו של שי. התפרצות הנגיף עשויה להסתיים במהירות, תוך שבחים מכל קצווי תבל לאומץ של הרופאים והאחיות בסין, המשמעת העצמית של הציבור והנחישות של ההנהגה. אם המשבר לא יתנהל כשורה, יימצאו מי שייענשו. לא יהיה די בכך כדי לערער את סמכותו של שי. אבל תגובה כושלת לנגיף תחשוף את המתחים המובנים בטענות הלגיטימיות המקבילות של המפלגה.
סין של שי היא שני דברים בבת אחת. זוהי מדינה מסוגרת, טכנוקרטית וסמכותנית הנשלטת בידי מפלגה אחת ואנשים אפרוריים בגופים שאינם נדרשים לתת דין וחשבון לציבור. סין גם טוענת שהיא משפחה בגודל לאומי, שבראשה עומד אב בעל חוכמה ותכונות יוצאות דופן. אם ייאלצו לבחור בין שני מודלים מתחרים אלו, סביר להניח שהראשון ינצח – כי שי וצוותו למדו את הלקח מנפילת ברית המועצות. ביטויי האהבה כלפי שי נמצאים במצב מצוין, אבל החשוב ביותר הוא לשמור על השלטון.