אדם אחד נדחה בידי מלון אחרי מלון כאשר הראה את תעודת הזהות שלו. אדם שני גורש בידי כפריים מבועתים. שלישי גילה שהמידע האישי הרגיש ביותר שלו דלף לרשת לאחר שנרשם ברשות המקומית. כל זה מתרחש בסין על-רקע מגיפת הקורונה, מדווח ניו-יורק טיימס, כאשר שלטונות המדינה – בה יש מצלמות זיהוי פנים מתוחכמות – חזרו לשיטה העתיקה ביותר: הלשנות.
נדרשו לרשויות חמישה ימים כדי ליצור קשר עם הרמו טנג, תלמיד אוניברסיטה הלומד בעיר ווהאן בה פרצה המגיפה, לאחר שחזר לביתו. הוא הכניס את עצמו להסגר מרצון, אבל פקידים מקומיים ביקשו ממנו את פרטיו האישיים – ועד מהרה הם הופיעו ברשת, לצידם של אחרים שחזרו לאותה עיר, לינהאיי. אחרי כמה ימים הופיעו שוב נציגי הרשויות והדביקו על דלת ביתו שלט המזהיר שכאן מתגורר אדם שחזר מ-ווהאן, ובו גם מספר טלפון אליו להתקשר אם טנג ייראה יוצא מביתו. מאז הפקידים מתקשרים אליו ארבע פעמים ביום.
מובן שיש לסין סיבה לאתר נשאים אפשריים של הנגיף, אך חלק מצעדיה להיאבק במחלה הם פוגעניים במידה בלתי נחוצה. בעוד מתנדבים וקבוצות נוצריות מציעים עזרה לחולים, פקידים מקומיים רבים מתמקדים באיתור ובידוד של מי שהגיעו ממחוז הוביי. שלטונותיו של מחוז זה מציעים 1,000 יואן (140 דולר) תמורת מידע על כל אדם שהגיע מהעיר ווהאן. במחוז ג'יאנגסו הפך הבידוד למאסר, כאשר הרשויות השתמשו במוטות מתכת כדי לחסום את דלתה של משפחה שחזרה לאחרונה מ-ווהאן. היא מקבלת מזון משכנים המשלשלים אותו בחבל מהקומה העליונה למרפסת של דירתה.
אנדי לי, עובד היי-טק מהעיר ווהאן, ביקר עם משפחתו בבייג'ינג כאשר פרצה המגיפה בעירו. כדי להבטיח את שלומם של ילדיו, הוא שכר מכונית ונסע לעיר גואנדונג במטרה למצוא מחסה אצל קרובי משפחה. משם נסע לעיר ננג'ינג, אך מספר מלונות סירבו לקבל אותם עד שלבסוף שכר חדר במלון יוקרתי. בני המשפחה לא יצאו מן החדר במשך ארבעה ימים, עד שהרשויות המקומיות הורו לכל תושבי ווהאן להתרכז במלון ליד תחנת הרכבת המרכזית – שם הבידוד דווקא היה חלקי בלבד.
לדברי הטיימס, טיפול הרשויות בקורונה ברחבי סין מזכיר לעיתים קרובות יותר את ההגירה הכפויה הנרחבת של ימי מאו, מאשר את סין המודרנית, הטכנוקרטית ועמוסת אמצעי האבטחה. חלקן חזרו לאמצעים ששימשו להתמודד עם מגיפת הסארס בשנים 2003-2002, כאשר סין הייתה הרבה פחות מתוחכמת מבחינה טכנולוגית. נקודות ביקורת צצו בכניסה לבתי מגורים, מלונות, חנויות ותחנות רכבת, שם נמדד חומם של הנכנסים – לא תמיד בצורה נכונה וכך הבדיקות הן חסרות ערך.
הרשויות משתמשות במערכות ממוחשבות כדי לאתר ולרכז את תושבי ווהאן, על-פי תעודות הזהות שלהם. אולם "יומון העם" – העיתון המרכזי של המפלגה הקומוניסטית – קרא לנוסעי הרכבות והמטוסים לדווח על עצמם, מה שמלמד שהמחשבים אינם מספקים מענה מלא.
הקמפיינים הללו גורמים לטלטלות בלתי צפויות. ג'יא יוטינג, סטודנטית בת 21, כבר שהתה בעיר מגוריה במשך 18 ימים מאז חזרה מ-ווהאן – יותר מ-14 ימי ההסגר הנדרשים – כאשר נודע לה שסבה חולה בכפר סמוך. היא נסעה לבקר אותו, וצייתה להוראות להירשם בסניף המקומי של המפלגה. ואז קיבלה מסרון הדורש בשלומה, וכך הבינה שהמידע דלף והופץ בצורה מכוונת. מאוחר יותר קיבלה שיחת טלפון מאיימת מעיר מגוריה: "מדוע חזרת מ-הוואן? הייתה צריכה להישאר שם. את כלבה של הוואן!". שלושה ימים לאחר ביקורה מת סבה, והשלטונות המקומיים מיהרו להודיע לה ולמשפחתה שלא יורשו להשתתף בהלוויה. "זה לא רק לא אנושי; זה אכזרי", אומרת ג'יא.
