קהילה בית אל זכרון יעקב בארץ מונה כיום כ-800 איש. רוב חברי הקהילה מתגוררים בזכרון יעקב ובבנימינה והאזור. כמה מחברי הקהילה מתגוררים ברמת הגולן, בגלבוע ובמקומות נוספים בארץ. המרכז התרבותי הדתי ומשרדי מטה הנהלת הקהילה הם בזכרון יעקב. מספר פעמים בשנה מתכנסים חברי הקהילה לאסיפה כללית כדי לאשר צירוף חברים חדשים לקהילה. לקהילה יש מזכירות ומטה ניהולי. מספרים כי מנהל מפעל או עובד בכיר מבני הקהילה מרוויח לעיתים פחות מעובדת ניקיון באותו מפעל וזאת כחלק מעיקרון השוויון המונהג בקהילה. אני לא יודע כמה הדברים נכונים. בכל מקרה עובדים ישראלים העובדים במפעלים של הקהילה משתכרים משכורת די דומה למקובל במשק. הקהילה מתנהלת תוך חיי שיתוף וערבות הדדית, על-פי מודל ועקרונות די דומים לקיבוץ שיתופי, כאשר כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. לחברי הקהילה חדר אוכל משותף בזכרון יעקב בו הם אוכלים יחד (צהרים). גימלאי הקהילה אוכלים יחד שלוש ארוחות. את האוכל שהם אוכלים הם מייצרים. באחזקת הקהילה משק חי הכולל רפת פרות שדות חקלאים ועוד. תוצרת החלב משמשת ליצור חמאה וגבינות במחלבה שהקימו. חלק מהתוצרת החקלאית מיועדת לבני הקהילה השאר משווק בחנויות כגון גבינות ריבות וכיוצא באלה.

הקהילה היא קהילה סגורה, מרוחקת משהו, אורח חיה צנוע יחסית וחבריה ממעטים להתערב עם ישראלים שאינם בני הקהילה. אם צעיר או צעירה מבני הקהילה נישאים לבן או בת זוג שאינם מבני הקהילה (נישואי תערובת), בני הזוג אינם רשאים להתגורר בתחום הקהילה. ביום שבת מתכנסים בני העדה במתחם המרכזי שלהם בזכרוןיעקב בבית העם, לתפילה ולקריאה בספרי התנ"ך והברית החדשה. בשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר בני הקהילה לשפה העברית ולתרבות הישראלית. הקהילה פתחה במתחם המרכזי שלה בזכרון יעקב מרכז מבקרים בו מספרים נציגי הקהילה את סיפור הקהילה ועל אורח והווי החיים בה. ראשי וחברי הקהילה במשך שנים רבות, ולמעשה גם כיום, ממעטים להתראיין או להופיע בתקשורת ולספר אודות הקהילה, ורבים בציבור הישראלי לא יודעים על קיומה ולבטח לא על הווי ואורח החיים בה. עד 2004 היו בני הקהילה בישראל בהגדרה של תושבים ארעים. מ-2004, בתקופת שר הפנים אברהם פורז, קיבלו בני הקהילה מעמד של תושב קבע ותעודות זהות ישראליות. ילדי הקהילה בגיל גיוס משרתים בצה"ל, לרוב בתפקידים טכניים. בנות הקהילה פטורות משירות בצה"ל. בשנת 1974 נוסדה על-ידי הקהילה חברת תעשיות בית אל זכרון בע"מ ובבעלותה ובניהולה מפעלי תעשיה ומסחר בתחומי אוורור וסינון אוויר, עיבוד שבבי, הזרקת פלסטיק ותבניות, יצור והקמת קווי ייצור, ותעשיות מזון ועוד. המפעלים פזורים כיום בכמה מקומות בארץ. בזכרון יעקב, באזור התעשיה שח"ק בצפון השומרון, באזור תעשיה בני יהודה ברמת הגולן, במושב מגן שאול בגלבוע, ובאזור התעשיה ספיר בערבה. במפעלי הקהילה עובדים כיום למעלה מ-1,000 עובדים, חלקם שכירים ישראלים וחלקם בני הקהילה.

לקהילה גני ילדים ובתי ספר עצמאים משלה. שפת האם היא גרמנית והשיעורים מתנהלים בגרמנית וגם בעברית. חלק מהמורים המלמדים במוסדות החינוך של הקהילה הם בני הקהילה וחלק הםאינם בני הקהילה. הלימודים הם בפיקוח משרד החינוך. דגש מיוחד מושם בבתי הספר של הקהילה, במיוחד בלימודי התיכון, על לימוד מקצועות הנדסה וטכנולוגיה. תלמידי התיכון בני הקהילה ניגשים לבחינות בגרות. לצד הלימודים הרגילים, עובדים תלמידי התיכון במפעלי התעשיה של הקהילה ומקבלים הכשרה מקצועית-טכנולוגית. הכשרה זו מסייעת להם להשתלב ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל. הקהילה מפעילה מספר מרכזי הכשרה בתחום המכאניקה ועיבוד שבבי מדויק. במרכזים אלה אלו לומדים גם חיילים משוחררים ובסיום הלימודים הם מקבלים תעודת הסמכה וסיום במקצועות הנלמדים. לקהילה אוטובוס תלמידים צהוב המסיע את התלמידים מבתיהם לבית הספר ובחזרה בדומה לאוטובוסים הצהובים של המועצות האזוריות. באחזקת קהילה בית אל בית הורים - בית אבות לזקני הקהילה. לקהילה חלקה מיוחדת בבית הקברות בחיפה בה קבורים חברי הקהילה וביניהם מייסדת הקהילה אמה ברגר. הקברים אחידים ואין עליהם צלב.

מייסדת קהילת בית אל היא אמה ברגר, אחות גרמניה. אמה החלה להקדיש את חייה לשירות האל בגרמניה בשנת 1951. מספרים כי אמה חלתה במחלה חשוכת מרפא כנראה בשל חשיפה לרנטגן במסגרת עבודתה כאחות, ונרפאה באורח פלא בלי להיעזר בתרופות כלשהן אלא רק בתפילות בלבד. אט אט החלו להתרכז סביבה עדת מאמינים אשר שוכנעו כי ניחנה בכוחות על אנושיים. רבים ממאמיניה תרמו מרכושם ומכספם לאמה ולקהילה. אמה, כך מספרים מאמיניה, חשה קרבה לישראל ואמרה כי היא מאמינה שהמשיח בא יגיע והוא עתיד לבא לישראל ורק לישראל. אמה, כך מספרים, תרמה כספים רבים לעליית הנוער וביקשה להתגורר בארץ. היא שלחה שליחים לברר עבורה אפשרות רכישת בית בארץ.

ב-1963 עלתה אמה עם אחותה אלזה ועם קבוצת מאמיניה לארץ. הם רכשו בית וכמה עשרות דונמים אדמה חקלאית באזור זכרון יעקב. בסוף שנות ה-60 רכשה אמה את בית ההבראה של דורה שוורץ ("פנסיון שוורץ) בזכרון יעקב. היה זה בית דו-קומתי עם חצר גדולה ששימש כבית הבראה ונקלע לחובות, והיה נטוש. אמה ברגר וכמה ממאמיניה עברו לגור במקום ובמקביל החלו לרכוש בתים ושטחי חקלאות בעיקר בזכרון יעקב ובבנימינה. ב-1971, כך דווח בעיתונות דאז, היו בבעלות קהילת אמה ברגר כבר עשרה בתים ושישה מגרשים ריקים ודונמים רבים של אדמה חקלאית הרשומים בטאבו. בשנות ה-70 ארגנה אמה ברגר את בואם של תיירים גרמנים לחופשה בישראל. העיתונאי עמוס כרמלי דיווח בידיעה בעיתון דבר (1971), כי פעם בכמה שבועות מגיע לאחוזתה של אמה ברגר בזכרון יעקב אוטובוס תיירים נוצרים מגרמניה ובו 60 -70 תיירים. היו אלה תיירים שהגיעו לחופשה בארץ. חלק משהותם בארץ עבדו בשיפוצים ותיקונים בבתי אחוזת אמה ברגר, וכן בעבודות גינון ובחקלאות בשדות החקלאים שהיו שייכים לאמה ברגר. במשך 4 ימים מתוך השבועיים ששהו בישראל סיירו בארץ "בעקבות ישו נביאם". הם שהו בארץ במעמד אשרת תיירים וכעבור שבועות ספורים היו נאלצים לחזור לגרמניה. אמה ברגר פנתה למשרד הפנים בבקשה להאריך את אשרת התייר של המתנדבים התיירים שהיא מביאה אולם נענתה בשלילה. ברגר קבלה על קיפוח המתנדבים שמגיעים אליה לחופשה בארץ, לעומת מתנדבים בקיבוצים שמאריכים באופן אוטומטי את שהותם. ברגר טענה כי "המתנדבים" שהיא מביאה לארץ מכניסים כסף לקופת המדינה ולענף התיירות ומדוע להפלותם לעומת מתנדבי הקיבוצים. במחצית שנות השישים הייתה קהילתה של אמה ברגר קטנה ומנתה קומץ מאמינים ומצטרפים. דווח בעיתונות כי ישראלי תושב אשדוד הצטרף אף הוא לעדת אמה ברגר. בשנות ה-70 וה-80 גדלה הקהילה ומנתה כבר עשרות איש. אמה ברגר ומאמיניה היו בעלי אמצעים וממון, הם הביאו עימם לארץ כסף מזומן וקנו בתים ונחלות בעיקר בזכרון יעקב ובבנימינה בסכומים גבוהים בהרבה ממחירי השוק. בעלי בתים ונחלות לא עמדו בפיתוי הכספי ומכרו את בתי ונחלת אבותיהם. "ההתפשטות הגרמנית" לא מצאה חן בעניי חלק מתושבי זכרון יעקב ובנימינה ובעיקר עוררה מחאה והתנגדות בקרב חוגים דתיים שטענו שהכת של אמה ברגר היא כת מסיונרית המבקשת לעשות נפשות לדתה הנוצרית גם בקרב יהודים. ב-1979 התפרסמה בעיתונות ידיעה לפיה שר החקלאות אריאל שרון הורה לרכוש קרקעות בזכרון יעקב גם במחיר לא כלכלי "כדי למנוע השתלטות של הכנסייה הגרמנית על קרקעות אלה".

בתחילת שנות ה-70 החלו הפגנות גדולות נגד כת אמה ברגר, צלבי קרס רוססו על בתי וחברי הכת בזכרון יעקב ובבנימינה. לא עזרו הכחשותיה של אמה ברגר כי היא ומאמיניה בארץ אינם עוסקים בפעילות מסיונרית. בדצמבר 1971 נערכה מול בית הכנסת הגדול בזכרון יעקב הפגנה גדולה כנגד "כת אמה ברגר" בהשתתפות כ-400 בני נוער מפרדס חנה והונפו בה כרזות בנוסח: "זכרון יעקב לא תהיה מושבה גרמנית", "פרדס של חנה ולא של אמה", "אמה ברגר בעקבות הטמפלרים" ועוד. ב-1972 פברואר נעצרו מספר תלמידי מדרשית נועם בפרדס חנה שהואשמו שהגיעו בשעת לילה מאוחרת למתחם הקהילה בזכרון יעקב השמיעו סיסמאות נגד "התפשטות הגרמנית" ושרו את התקווה וגרמו לדברי המשטרה לנזק קל במקום. כמה מהצעירים הועמדו לדין ונדונו לקנסות. בשנת 1972 רכשה אמה ברגר את בית בחיפה "וילה נדיה" ברחוב השרון 36. נציג החרדים במועצת עיריית חיפה פנה לראש העיר משה פלימן "לעצור את הפעילות המסיונרית בעיר". ראש העיר הבטיח לבדוק את הנושא.

ב-1972 הפקיעה המועצה המקומית יכרון יעקב את שטח "פנסיון דורה שוורץ" שהיה בבעלות אמה ברגר "לטובת צרכי ציבור". אמה הגישה עתירה לבג"ץ כנגד החלטה זו וכעבור כשנה בספטמבר 1973 ביטל בית משפט העליון את החלטת המועצה המקומית והטיל עליה לשלם לאמה ברגר 5,000 לירות הוצאות משפט תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על התנהלות המועצה. ב-1973 הקימה אמה ברגר בזכרון יעקב נגריה ומסגריה. ב-1974 טען ח"כ החרדי אברהם ורדיגר כי בידו מצויות עדויות שפעילויות מסיונריות שונות ובהם פעילויות מיסיון "בית אל" (של אמה ברגר) ממומנות על-ידי קדאפי בלוב. ב-21 באפריל 1974 אישר משרד הפנים את הפיכתה של הכת הדתית בית אל בזכרון יעקב, בראשה עמדה אז אמה ברגר, לאגודה עותומאנית. בהגדרת האגודה נאמר שמטרתה היא עידוד תיירות, הארחת תיירים ורכישת נכסי דלא ניידיי שלא למטרות רווח.

גם בשנות ה-80 של המאה שעברה נערכו הפגנות כנגד קהילת בית אל, אולם בחלוף השנים ולאחר מותה של מייסדת הקהילה אמה ברגר קיימת הבנה גם בקרב חוגיים דתיים כי הקהילה אינה עוסקת במסיונריות. תרומת מפעלים שהקימה לכלכלה וליצוא הישראלי רבה. במפעלי הקהילה מוצאים פרנסתם מאות עובדים ישראלים.