לפני שבועיים, הייתה זו השיחה האחרונה של פרופ'
יוסי גמזו עמי. כמו תמיד נשמע בן 16 ויום אחד, עוצמתי, בטוח, משתף, מחלק משימות ומסמן מטרות, כזה היה.
פרופ' גמזו יובא למנוחת עולמים, שיריו יתנגנו ברדיו, מילות הקסם שכתב יהלכו פלאים, אך הכאב, הכאב העצום על מותו המיותר כמו כל חייו המרתקים יישאר תמיד.
את ההיסטוריה של פרופ' גמזו כמעט בן ה-82 יוכלו לקרא כולם באתרים השונים, אך את מה שלא יקראו זה את המצוקה הכלכלית והבדידות הנוראה בה חי, בשנותיו האחרונות.
פרופ' גמזו היה לא רק רעב למילים נהדרות, מצבו הכלכלי היה בכי רע. אנשים מצוינים, בודדים, עזרו לו, כיבדו אותו, דאגו לאזן מעת לעת את מצבו הכלכלי כדי שימשיך ליצור באהבה, ופרופ' גמזו יצר באהבה רבה, מעיין נובע, כתב עד ליום הארור בו נפל בביתו, משווע לעזרה, בודד, עד לבא-כוחות ההצלה אשר עשו כל שלא ידם כדי להצילו, אך לשווא.
פגשתי את פרופ' גמזו בתחנות שונות בחייו, המשורר עם כובע הקסקט הנצחי, המקריא משיריו, המפרסם בחריזה מופלאה מזמורי אקטואליה, המבקש הכרה, על-אף שלא היה זקוק לה, המבקש להופיע, בגיל 81 בכל מקום בארץ כדי להתפרנס.
את השיר על בן 81, המכתת רגליו, העובד לקיומו, לא כתב פרופ' גמזו, כזה היה, אצילי. מי שאברהם שלונסקי ו
נתן אלתרמן פרסמו את שירו בלי ידיעתו והוא רק בן תשע שנים, מי שהנחיל לנו את הפסקול הישראלי, מהכותל, דרך לי ולך, סתם יום של חול, אילו כל האהובים, ירושלים האחת ועוד, היה בודד, בודד מאוד.
במשך עשר שנים הסתובב בין דירות שכורות בקצרין, עד אשר תם חוזה השכירות ובמועצת קצרין חשבו להעניק לפרופ' גמזו 'דירת אמן' ללא עלות, אלא שאז נפל ועצם הירך שלו התרסקה, בתום תקופת אשפוז ושיקום ארוכה התגורר אצל ידידיו בקצרין, מאחר שדירת האמן לא הייתה נגישה.
מקצרין עבר לדירה קטנה בקריית אליעזר בחיפה. ביקרתי בדירתו הצנועה, ראיתי את מצוקותיו הכלכליות, מעולם לא בא בטרוניה, מעולם לא דרש, לא תבע, תמיד דיבר בשקט על הצורך להעביר את לפיד אהבת השפה, אהבת העברית ואת הרוח לדור הצעיר.
פרופ' גמזו, משורר, חתן פרס אקו"ם ועוד פרסים רבים, לא זכה בפרס ישראל, ראש הממשלה, נשיא המדינה, שרת התרבות טרם הוציאו הודעות אבל על לכתו, אך שיריו, נכסי צאן הברזל יישארו לנצח, כי מי עוד יכול לכתוב "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם"? ימתקו לו הרגבים.
