השקדיה פורחת

השקדיה פורחת

על גדות כביש 4 מצפון למושב בני-ציון בשרון יש עץ שקד, שפורח כל שנה כדי להזכירנו, שט"ו בשבט הגיע. חלפתי על פניו בדרכי דרומה, לרעננה, וחייכתי, למרות מטר הזלעפות, שמגביי טרחו לסלקו מעל שמשת מכוניתי. אחר כך, על כביש 1 בשער הגיא ומזרחה ממנו, בואכה אבו ע'וש, מלא החורש בעצי שקד פורחים, שמנקדים את הנוף בכתמים לבנים. למה לי לנסוע הרחק, כדי לראות את פריחת הדובדבן?! מסתפק ביפי השקד, שמזכיר לי תמיד, שעוד מעט האביב. "הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת, / וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת. / צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג / מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג: / ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ - חַג הָאִילָנוֹת! / ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ - חַג הָאִילָנוֹת ..." - כתב ישראל דושמן בשיר (קישור)

הרי בלאו הכי...

"את המונח הזה טווה יוסי ביילין כאשר ניסה לשכנע, שישראל צריכה לוותר על הכפרים הערביים, שסופחו לירושלים", כך כתב לי סא"ל (מיל') ד"ר גדעון שניר. "בלי קשר האם צריך לוותר עליהם אם לאו, טיעונו היה שכיוון שבלאו הכי הישראלים מדירים רגליהם מהמקומות האלה מחמת הטרור והחשש לחייהם, זו סיבה מספקת למהלך הזה. כששמעתי אותו אומר זאת רציתי לשאול אותו האם אִמרה זו תק̤פה לכול מדינת ישראל, כי הרי גם היא אינה רצויה במזרח התיכון ונתונה למלחמות ולהתקפות טרור אין-סופיות, והרי בלאו הכי ידחו הפלשתינים כל הצעה ישראלית לשלום, כי שאיפותיהם הנן הרבה מעבר למה שישראל יכולה להרשות לעצמה מבלי להסתכן בכִלָיון. מאז אנחנו חוזרים ושומעים את המונח הזה כל אימת שעולה הצעה חדשה לפתרון הסכסוך. כיוון שאנו נוטים לנהל את המשא-ומתן עם הפלשתינים, קודם כל בפומבי, בינינו לבין עצמנו, רבים מאמצים מראש את ההתנגדות הפלשתינית לכול הצעה (הרי בלאו הכי הם לא יסכימו...) כפקטור נתון, מוכתב, מוגמר, שאין ספק לגביו. הפלשתינים שומעים, ומי הם שיחלקו על דעתם של המומחים הישראלים? וההוכחה לכך - העובדה, שהישראלים אכן חוזרים ושבים כל פעם לשולחן המשא-ומתן עם ויתורים חדשים, החורגים מכול קו אדום שישראל אי-פעם הציבה לעצמה, בעוד שהם לא זזו מילימטר מהצהרותיהם הראשוניות, למה להם?! גם הדיון ב"תוכנית המאה" נגוע באותה הצרה. אף שרוב הציבור תומך ברעיון, נשמעים קולות מומחים לעניין, האומרים, שאין לתוכנית היתכנות, "כי בלאו הכי אבו-מאזן לא יקבל אותה"; ולכך מצטרפת התלקחות טרור עונתית, שהמומחים כבר "חזו והודיעו", שתתרחש מיד עם פרסום התוכנית (אגב כפי שקורה כל אימת שמוצגת תוכנית כול-שהיא, שאינה תואמת את ציפיות הפלשתינים), וראו זה פלא, נמצא התירוץ - "הישראלים אשמים" - כך, לפי אלוף (מיל') יאיר גולן, כאילו זקוקים הפלשתינים לאיזשהו תירוץ כדי להרוג בנו. וזה במקום למצות מהתוכנית את הראוי ואת המתאים לישראל ולהיאבק עליו. אילו בשנות הקמת המדינה לא עלו החלוצים לכבוש את השממה, והיישוב היה מאמץ את שיטת "בלאו הכי ...", לא היו מוקמים היישובים לאורך גבולות המדינה, לא בעמק החולה, בגליל העליון, בעמק יזרעאל ובגוש-עציון, וטרומפלדור לא היה אומר את המשפט האלמותי, "טוב למות בעד ארצנו". ככה אין מנהלים משא-ומתן. כשישראל עומדת יום-יום למשפט העמים אי-אפשר לבסס את תוכנית ההגנה על "בלאו הכי...", משפט שדוד בן-גוריון התעלם ממנו. אי-אפשר לנצח במאבקים כשבאופן וולונטרי אנחנו מחשקים את ידינו ואת רגלינו, ומשעבדים את טיעונינו ואת הצדקותינו לנרטיב של האויב, השואף להשמידנו ומצהיר קבל-עם-ועולם על כוונתו. כי זו בדיוק תקוותה של האומה הערבית האיסלאמית, שישראל תתפגר ותקרוס לתוך עצמה כמו חור שחור ... כי הרי בלאו הכי ...".

קרקס

דווקא כשמעמד מערכת השפיטה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה בשפל חסר-תקדים ומגמתו לרדת עוד יותר, עשו היועץ המשפטי ובג"ץ בכל מאודם ומעבר לזה, כדי שהציבור יבין, שמדובר בגופים, שמנסים לבטל את רצון העם, ולכפות עליו את דרכם הנלוזה. נערת גומי בקרקס לא מגיעה לרמת הגמישות בתרגילים המילוליים, שעשו שופטי הרוב בבג"ץ - בניגוד לכתוב בחוק, כדי להכשיר את ח"כית היבא יזבק מהרשימה המשותפת, ולאשר את ריצתה לכנסת. כמעט כל אדם סביר (חס וחלילה, לא-מידתי) יסיק מדברי יזבק, שהיא תומכת נלהבת בטרור הערבי נגדנו ומעודדת אותו (עובדה: הגיעה אחרי פסיקת בג"ץ לעודד את שיח' ראאד סלאח, שנידון למאסר של יותר משנתיים בגין הסתה, במשפטו על הסתה). אולם את השופטים זה לא כל כך מעניין. אמונים על דרכו של שודד-הים (בוקאניר) המשפטי אהרן ברק, אביהם הרוחני ומורה-דרכם, לגזול את ריבונות העם, כדי להשליט עליו את החונטה המשפטית, שלא נבחרה מעולם, הפכו השופטים את חוקי המדינה לחומר ביד השופט. ויש לכך מסורת ארוכה, עוד מימי ברק בבית המשפט העליון, שהכשיר את ריצת עזמי בשארה לבחירות, למרות כל העדויות. ובנוסף, בג"ץ אישר מעמד פליטוּת למשפחה מחוף השנהב כיוון שהִמציאה בעזרת ארגונים שוחרי-רע למדינה היהודית, תירוץ טוב - בתם צפויה לזוועה, הנקראת 'מילת נשים', בארצה. כלומר, לא צעד ראשון של השופטים לבטל למעשה את חוק השבות. אבוי, יש שופטים בירושלים!

בזהירות

השינויים המפליגים, הגלומים בתוכנית הרב-שנתית (תר"ש) 'תנופה', שמציע רא"ל אביב כוכבי, הרמטכ"ל, מפחידים את הקצונה בהווה ובעבר. למרות שלא ראיתי את התר"ש, אני מצדד בשינוי. הוא נדרש, כלשון האמרה, 'עוז לתמורה בטרם פורענות'. צבאנו מקרטע כבר חמישה עשורים וחצי, מאז היום השביעי של מלחמת ששת הימים, ובעיקר, בשני העשורים האחרונים. כדי שישוב ליכולת להגן עלינו, חייבים לטלטל בחוזקה את הצבא, ששמן, סרח ובעט, ואינו מבטיח את ביטחוננו, בכל מערכותיו, כיוון שנוּוט למחוזות הזויים בידי רמטכ"לים ובידי שרי ביטחון (עיינו בערך גדי איזנקוט), כדי לספק את גחמותיהם הפוליטיות. שינוי כזה נעשה רק בתחילת שנות החמישים, על-ידי יחידה 101 ועל-ידי גדוד הצנחנים 890, ואת שניהם הנהיג בחוכמה רבה אריק שרון, וגם הוא הונחת על צבאנו, שהגיע אל עברי פי-פחת בביצועיו הקרביים (עיינו בערכים תל מוטילה, פלמה ועוד). הצבא נדרש כעת שוב לשינוי רדיקלי, שלא ישפוך את התינוק עם מי האמבטיה. כלומר, שינוי עמוק, גדול, זהיר ומחושב היטב, שיענה על תרחישים אפשריים. שינוי כזה יכול להיות מכפיל-כוח אדיר במלחמה הבאה.

תיק 5000

עוד לא התחילת מערכת הבחירות הנוכחית, והדמגוגיה הגיעה לשיא, אך נכונו לה עתידות. למשל - השימוש הקבוע בסיפור הזקנה, ששוכבת במסדרון בית-החולים, ובגזרותיו. אין ספק, יש מצוקת אשפוז, ובתי-החולים כורעים תחת העומס, אך מי שבא לבקר את המצב צריך (שלא כמו חונטת הגנרלים 'כחול-לבן') לשלוט בחומר, ולהגיע לדיון בידיים נקיות. למי שקבעו לעצמם משכורת חודשית של 88,000 שקל (או יותר מזה - כפי שטוען האוצר), שמבטיחה להם גמלה גבוהה מאוד, עד יום מותם, אין שום זכות לבקר את תקציב המדינה. רמטכ"ל הנה משרה חשובה, אך אינה מצדיקה משכורת אסטרונומית, שאין רבות כמותה בשירות הציבורי.

ומה רוצה גנץ?

בחוצפתם הרבה, מזהמים אנשיו את הטלפון הנייד שלי בשטויותיהם, למרות שדרשתי כמה פעמים להיפטר מהטרדותיהם. הם כתבו לי, שכחול-לבן מתחייבת לבנות שני בתי-חולים חדשים (בדרום ובצפון), להוסיף 500 תקני רופאים מדי שנה (היכן? - לקופות החולים, לבתי-החולים הממשלתיים?), ולהוסיף 12.5 מיליארד שקל למערכת הבריאות. בתור רמטכ"ל, שהצליח מאוד רק בהבל-פיהם של יח"צניו, אני סומך על גנץ, שימשיך לשלוף שפנים מכובעו, כדי לפתור כהרף-עין בעיות יסוד - כפי שעשה בצבא.