מזה זמן רב מתפתחת בישראל תרבות-משנה שעיקרה הוא שכל מוסד, ארגון ציבורי
1, דיסציפלינה תפעולית, גוף שלטוני או מסגרת אירגונית מוכרת, הוא מוסד ה"סגור על עצמו". כלומר, גוף שחרף היותו ציבורי או מיועד לשירות הציבור, אינו חייב בחשיפה ודווח לציבור על מעשיו או בקיום מערכת יחסים הוגנת של עידכון הציבור בפעולותיו ומענה הוגן ואמין לציבור על פניותיו. הגדרה זו נכונה ביחס לתקשורת כמוסד אליטיסטי טיפוסי בכלל ולציבור כיחידים בפרט.
בתירוצים מתירוצים שונים מנמקים גופים אלה את סגירותם בפני הציבור, שהעיקריים והשכיחים בהם הינם: שמירת ידע קנייני, סודיות מסחרית, שיקולים משפטיים והזכות לאי הפללה עצמית (וריאציה על "זכות השתיקה"). הסגירות מושגת באמצעות שלוש שיטות, שעיקרן "ללכת בלי, ולהרגיש עם": צימצום הפרסום היזום (למעט תעמולה מסחרית-שיווקית); מינוי דוברים שתפקידם להסביר בהרבה מאוד מילים מעט מאוד עובדות או להגיב בנוסח משפטי שאיננו מפליל על מידע "חסוי" או "רגיש" שדלף לציבור בטעות; מידור המידע באמצעות הסכמי שמירת סודיות, מסיבות עיתונאים יזומות ונטולות שאלות מהקהל וקמפיינים של יחסי-ציבור.
אחד התפקידים החשובים ביותר של מנגנוני חיסוי והגנה אלה, הוא לחולל ולשמר את החיץ בין נותני השירות למקבליו, מבלי שמגמת הטשטוש המובנית בשיטה, תהיה ברורה מדי ותעורר בציבור רגשות נגטיביים על ש"עובדים עליו בעיניים". מערכת הגנה זו נובעת בין היתר מהסיכון הטמון בערוצי התקשורת החברתית הפתוחים ברשתות החברתיות וקבוצות ההשפעה שבהם. שכן, פרסום שלילי באלה, גם כאשר מדובר ב"פייק ניוז" או בקמפיין עוין במפגיע, עלול להיות הרסני מבחינת הדימוי ומבחינה מסחרית מעשית. קצב תפוצת המידע - כל מידע - גבוה כיום לאין ערוך מהקצב בו מעוצבת ונבנית תודעה או עמדה בעולם הדימויים והמסחר, ולכן היכולת לפתח נטייה שלילית זמנית אך הרסנית, היא האיום העיקרי שמפניו יש להתגונן.
באופן זה ומסיבות אלה, מתפתח
ניגוד עניינים ברור בין נותני השירות לציבור לבין מקבליו. כך, למשל, כאשר בטכניון מתרחשת תאונה
2 (פיצוץ) במעבדה לחקר חומרים ונהרג חוקר בדרגת פרופסור (מנוסה) - חודשים רבים לאחר המקרה עדיין "לא ידוע" מה התרחש שם ומדוע; הכל סגור ומסוגר. על האירוע נמסרת הודעה לקונית, האומרת שהוקמו ועדות לחקירת המקרה, ומיד לאחר מכן מוטל איפול כבד לפרק זמן בלתי מוגדר מראש. המשטרה פועלת בערוץ חקירה אחד, הטכניון כמוסד עתיר מחקר בערוץ אחר והתקשורת כמי שאמונה על הבאת הדברים לידיעת הציבור, במסלולים אחרים משלה. באורח פלא, בכל שלושת הערוצים נעה החקירה באותו לוח זמנים בדיוק ובאותה רמת האפלה.
3
בתקשורת עצמה, מגישי החדשות והתוכניות הם מבקרי עצמם, עד שמתברר (כבמקרה אריאל סגל, למשל
4) שיש עוד גורמי ביקורת במערכת זו, והם פוקחים עין על מגישי החדשות והתוכניות, לבל יסטו מדרך הישר. בדרך כלל נשמר החיסיון על עובדה זו, והמגישים מחליטים מתי הדיווח עובדתי ומתי הוא מבטא את דעת הדוברים. הם מחליטים באיזה תמהיל שבין עובדות לדעות ייעשה הפרסום, עד כמה לחשוף מכל מינון, ומשתמשים בזכותם לניהול השיח, לשאול שאלות "אינסופיות באורכן" ולהניח למשיבים לענות עליהן בקיצור נמרץ, לעיתים תוך הפרעה בלתי נפסקת. כאשר מתברר ששגו במהלכיהם, כמו בסיפור הנער א-דורה, למשל, הם גם מחליטים כיצד ועד כמה יתוקן הדוח המעוות המקורי שניפקו לציבור. חרף העובדה שהם עובדים בשירות הציבור ולמענו בין האחריות המתבקשת מכך לבין העבודה שהם מבצעים בפועל, מפריד קיר של עמדות, דעות, אינטרסים, ומטרות מסחריות פוליטיות ואחרות, כשבינם לבין הרצון הציבורי לדעת את האמת או הסיסמה השכיחה לזרא "זכות הציבור לדעת" - אין שום קשר. ההתנהלות העיתונאית שאינה מבדילה בין עובדות ל"פייק ניוז" (אינה בודקת את טיב ומהימנות המידע) ובין חדשות (מידע) לבין דעות (פרשנות), מתחילה להזיק לעיתונות כמקצוע שראוי להגנה ציבורית, בשם הזכות האמיתית של הציבור לדעת את האמת כהילכתה.
תחת הסיסמה הנ"ל הם דורשים זכות להיחשף לנתונים ולעובדות, מבלי להתחייב באמת למה שיעשו בהם. אולם תחת סיסמה משלימה "חופש הדיבור", הם מבודדים את הציבור מכל מה שלדעתם או לדעת מנהליהם הציבור אינו "יכול" לדעת, אינו "צריך" לדעת או מוטב שלא ידע.
בתי-המשפט הם לטיפונדה אליטיסטית מיוחדת הקובעים את הרכב שופטים, מי ישב בו ומדוע, מה יוצג לציבור, מה ידווח ומה ישמר חסוי, אעל-פי שהוא חיוני לעיצוב דעת הקהל; אך בעיקר הם קובעים מה תחומי האחריות והסמכות שלהם ומי רשאי לבקרם. כך יש דין, יש דיין ויש צדק, כי בית המשפט הפך באחת לחזון-העל של מדינת היהודים. אבל לא רק כאן מגיע שגעון הגדלות לשיאו. צה"ל בודק את עצמו, המשטרה בודקת את עצמה, האקדמיה "סוברנית" או נהנית מחופש אקדמי "להתפרע" כרצונה. ובה בעת הגורם המרכזי שאמור לייצג את האינטרס הציבורי ואת רצונותיו, שעליו משפיע הציבור באופן ישיר והוא שאמור לבקר את כל הגופים האחרים
5 - הכנסת - ישן שנת חורף 12 חודשים בשנה.
אין שום סיכוי שבנסיבות אלה השחיתות הציבורית והביורוקרטיה האנטי-ציבורית של המערכות שאמורות לשרת את הציבור - לא תפרחנה ותסתאבנה. בכלל מערכות קשרי-הגומלין שיוצרות דרכי עבודה אלה שבהדרגה מקבלות חסות חוקית, משפטית או מינהלית, צומחת לה לפלא שחיתות מערכתית אדירה וחמורה. שותפי הסוד אינם שומרי האינטרסים הציבוריים, הם אלה שמונעים מהציבור מידע בכדי להיות בני אדם רציונליים בעולם בו אנו חיים. "קשר הרמייה" שיוצרות מערכות-משנה אלה, מחבל באופן חמור בערכים חברתיים יסודיים אבל גם בדמוקרטיה. אם דמוקרטיה - וכך אני סבור - היא שלטון העם, ע"י העם למען העם, לא ניתן לקיימה ע"י עם החסר ידע והבנה של העולם בו הוא חי ובמסגרתו הוא נתבע לתפקד ולקבל החלטות. מכאן קצר מאוד המרחק לעיוות השיח הציבורי כולו; משאלות של ביטחון לאומי, חברה ומוסר, כלכלה ויחסי-אנוש לשאלות שאותן אנו מוצאים כיום בעיבורן של מערכת הבחירות שלנו: כמה פעמים בשבוע או חודש צובע ראש הממשלה את שערותיו, מה גובהו האמיתי של
בני גנץ ומדוע עומד
יאיר לפיד על ארגז מאחורי הפודיום, כשהוא נושא נאום מיד אחרי בני גנץ.
