הבריטים כשלו מספר פעמים במהלך מלחה"ע ה-1. אלו היו שגיאות איומות. אך מה שאירע ללוזיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים. ההצלחה היחידה בסאגה עגומה זאת היא של קברניט הלוזיטניה, ששרד באומץ רב ובתושייה את תלאות הימים האחרונים של לוזיטניה ובערוב ימיו זכה לראות איך הצדק נעשה ולא רק נראה.
השאלה המרחפת מעל פרשת הטבעתה של ספינת הפאר לוזיטניה, היא איך הותר דמם של 1,198 נוסעים שהפליגו על סיפונה מארה"ב לבריטניה?
בספרו, שובל המוות, אריק לארסון פורש את קורותיה של ספינת דגל בריטית ושמה לוזיטניה. הספינה שעשתה את דרכה האחרונה מהחוף המזרחי של ארה"ב אל חופי בריטניה ונמל ליברפול. לוזיטניה נחשבה לספינה משודרגת, אמינה ומהירה. אלא שחברת הספנות, קונרד, דרשה לקצץ בכמות הפחם כדי לחסוך כסף, ובכך האטו את מהירות הפלגתה במאי 1915, עד סופה המר. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של הספינה ותקופה מכרעת במלחמת העולם הראשונה.
שובל המוות, שמתמקד בהפלגה של הלוזיטניה בחודש מאי 1915 מארה"ב אל בריטניה, מהווה מסמך היסטורי מרתק אך מעיק מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה [1914-1.19], מפליגה ספינת פאר מאובזרת, בעלת נתונים טכניים שאין כדוגמתם באותם ימים, מחופי ארה"ב אל חופי בריטניה כשהיעד הסופי הוא נמל ליברפול. במהלך המלחמה הבריטים ביצעו מספר שגיאות איומות, אך מה שאירע ללוזיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים.
מעשה או מחדל
בעת התרחשות האסון, בנות הברית שנקראו "מדינות ההסכמה" כללו את האימפריה הבריטית והמושבות שלה, הרפובליקה הצרפתית והמושבות שלה, האימפריה הרוסית וממלכת איטליה. ארה"ב הייתה ניטרלית בעת ההפלגה האחרונה של הלוזיטניה (1915). המודיעין הבריטי - הידוע בשם חדר 40 - פעל במלוא המרץ כדי ליירט מברקים שהועברו מבסיס האם בגרמניה אל צוללת משוכללת גרמנית בשם צוללת U. המודיעין המיומן פיצח את הקוד הסודי של הגרמנים וכך הצליח לעקוב במדויק אחר שילוח הצוללות הגרמניות אל תחום המים הטריטוריאליים של בריטניה. בספרו, לרסון מספק פרטים אישיים על הנשיא האמריקני ווילסון. ווילסון היה שקוע בדיכאון לאחר מות אשתו האהובה וחיזוריו אחר אישה צעירה לא נשאו פרי במשך ימים רבים. ענייניו האישיים הסיחו את דעתו מהמתרחש מעבר לאוקיינוס.
במונחים של יידע מודיעיני, היה זה האדמירל ו
וינסטון צ'רצ'יל (לפני שנבחר לראשות הממשלה), שקבע את הנהלים. והנהלים הברורים היו ליירט כל ידיעה שגרמניה משגרת, לפצח את הקוד, לשמור פרטים. ומה לגבי מסירת מידע והגנה על ספינות במים הטריטוריאלים של בריטניה? כאן נעשתה איפה ואיפה. צ'רצ'יל החליט לא להעניק ליווי ללוזיטניה כאשר הספינה התקרבה אל החוף ואל נמל ליברפול. מדוע? כדי שהגרמנים לא יעלו על היכולת המודיעינית של בריטניה ויחשפו את חדר 40 ואף יפוצצו אותו. אז מה הרוויחה מכך בריטניה.
או! השאלה הזאת שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. אין איש מבין ואין אחד שיודע להשיב על השאלה באופן חד-משמעי. יש הטוענים שהיה כאן אינטרס מצד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, לגרום לארה"ב להתחבר אליהן ולשדרג את יכולותיה של הברית נגד גרמניה. עצם העובדה שעל סיפונה של לוזיטניה הפליגו כ-125 אזרחים אמריקנים, שחלקם ניספו כאשר הספינה הוטבעה על-ידי הצוללת U, הייתה יכולה לשמש כטריגר להצטרפות מיידית של ארה"ב לברית נגד גרמניה.
ההצטרפות אומנם התרחשה. אלא שזה קרה שנתיים אחרי טביעת לוזיטניה ובעקבות חליפת ידיעות בין גרמניה ומקסיקו. הגרמנים האיצו במקסיקו להתחבר אליהם כנגד מדינות ההסכמה, ובראשן בריטניה, והבטיחו להם הרים וגבעות. את המידע הדליפו בכוונה לנשיא ווילסון. הוא נחרד מכך והסכים לצרף את ארה"ב לצד מדינות ההסכמה במאבק נגד גרמניה. לפי טיעון אחר, הבריטים ניסו להסתיר מהגרמנים את העובדה שהם פיצחו את הקוד של גרמניה, ושבידם כל המידע המוזרם אל הצוללות הגרמניות שבמים הטריטוריאליים שלהם. איך שלא יהיה, אם מדובר בכשל מודיעיני או בכשל מכוון, הסוף היה מר. מעטים מבין אלו ששהו על הספינה ניצלו. רק כ-20% ממאות הנוסעים שהצליחו להימלט שרדו.
חוסר תשומת לב
מחריד לחשוב שחברה כמו קונרד (הבעלים של הלוזיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוזיטניה בעת שהתקרבה אל נמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוזיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה. גם את צ'רצ'יל לא האשימו (זה מזכיר את מה שקבעה ועדת אגרנט לגבי הדרג המדיני, שאותו היא ניקתה מכל אשמה על המחדל של מלחמת יום הכיפורים (1973)).
דווקא הקברניט (בדומה לדדו שלנו) דווקא הוא הואשם במותם של מאות בני אדם. ובמקרה של הקברניט, דווקא בידיו לא היה מידע רלוונטי. אדרבה, הגיעו לידיו הוראות סותרות לגבי מה שעליו לעשות. וזאת בזמן שהיה ידוע לכולם, כולל הציבור קורא העיתונים בבריטניה ובארה"ב, כי הצוללת U נמצאת בנקודה קריטית ועלולה להטביע את הלוזיטניה. רק כעבור שנים, כאשר נחשפו מסמכים מתוך ארכיון חדר 40, התבררו כל הכשלים המודיעיניים וכך פטרו את הקברניט הבריטי של הלוזיטניה מכל אשמה. יש להוסיף ולציין שהנשיא ווילסון ידע היטב על הכשל בהעברת מידע רלוונטי אל הקברניט וגם על מותם של אזרחים אמריקנים רבים, אבל בשל ענייניו הפרטיים לקח לארה"ב שנתיים נוספות עד שהצהירה כי היא מצטרפת לברית נגד גרמניה!
הקטע מתוך הספר שבחרתי לצטט כאן: חדר 40 והבכירים שהיו בסוד ה"תעלומה" ידעו הרבה יותר: הם ידעו שתחנת האלחוט הגרמנית בנורדייך משדרת את לוח הזמנים של לוזיטניה... בחדר 40 ידעו גם שאחת הצוללות הללו היא 20-U, הידועה כקוטלת ספינות ואנשים, ושהיא עושה את דרכה לעבר אזור סיור שבו עוברות כל אוניית משא וכל ספינת נוסעים של קיונארד בדרכן לליברפול, ושבקרוב תעבור שם גם לוזיטניה עצמה.
ואולם אלו לא דווחו לקברניט טרנר. יתרה מזאת, האדמירלות לא עשתה כל ניסיון ללוות את לוזיטניה או להסיטה ממסלולה [עמ' 125]. אנשי אדמירלות ידעו היטב שלוזיטניה תעבור בקרוב בדיוק באזור הזה, אך לא עשו כל מאמץ לספק פרטים על אירועי הערב ישירות לקברניט טרנר. ... לוזיטניה, שזה היה לה היום החמישי בים, עשתה את דרכה לעבר בריטניה לבדה. שום ליווי לא הוצע לה ולא תוכנן בעבורה, וחרף העובדה שנשאה מטען רב-ערך של מחסניות רובה ופגזי רסיסים שהחזית שיוועה להם, היא לא הונחתה לעבור בנתיב החדש והבטוח יותר, דרך התעלה הצפונית.
ייתכן שאי נקיטת אמצעי ההגנה נבע בפשטות מחוסר תשומת לב; צ'רצ'יל היה אז בצרפת ופישר היה שקוע בעניינים אחרים, ועמד לכאורה על סף שגעון. אך לא מן הנמנע שהיו גם מניעים זדוניים יותר. במכתב ששלח צ'רצ'יל בראשית 2015 לראש לשכת המסחר של אנגליה, וולטר ראנסימן, הוא כתב: "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט ניטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארה"ב עם גרמניה" [עמ' 210].
