יש ולעיתים אני עומד נדהם אל מול העולם השטוח עד כדי תימהון של מעצבי דעה, מובילים בציבוריות הישראלית, הבולטים בהם, אנשי התקשורת דור שני. אכן תם עידן העיתונאים המסורתיים שהנדסו את התודעה הציבוריות ואין בילתם. היום עמך ישראל כולו עיתונאים, מקישי המקלדת ומסמסי הסלולרי ברשתות החברתיות הם העיתונאים החדשים.
האמת חייבת להיאמר, ברכה גדולה זו לסופרמרקט של הדעות, למנעד הרחב, למגוון החסר, ההפקעה הזו מידי מעצבי ומהנדסי הדעה המסורתיים, המוטים, עדיין נמצאת בשמורות טבע קטנות בתקשורת הישראלית. אל מול ברכה זו ניצבים חששות עצומים. חוסר אחריות למילה הכתובה, הקלות הבלתי נסבלת נטולת האחריות לכתוב באופן השטחי, השקרי, מהנדס התודעה האלטרנטיבי. המציאות הזו יצרה ז'אנר חדש, לא מתוחכם, בקרב העיתונאים החדשים.
במאמר זה אני מבקש להתמקד דווקא בעיתונאים הממסדיים. הם עדיין הגוף המאורגן, עם כתובת, עם אחריות, עם אתיקה ברורה, עם כללים, חסמים, איזונים ובלימה.
חלקם של עיתונאי עבר היו מופת של עבודה עיתונאית יסודית, עמוקה, בוחנת וחוקרת, נדמה כי מהם נותרו איים בודדים בתקשורת הממסדית הנוכחית, לחללים שהותירו נכנסו עיתונאים אחרים, רודפי הסקופים, מקדשי הראשוניות, המוותרים על הדיוק, הפסיק והנקודה, מביאים את דעתם הפוליטית, תהא אשר תהא, באופן הפלקטי, השטוח, הרדוד.
בקרב אלה, נדמה כי כמעט אין אפשרות לקיים שיח רציני, יסודי, מעמיק מבלי להיות מקוטלג ימין-שמאל, שונא-אוהב, חושך-אור, טמא-טהור, הכל אג'נדה. העיתונות החוקרת מתה, הייתי בהלוויה שלה ואפילו אכלתי שטוחים, כמו היכולות של חלקים מקברניה.
לעיתונות גם בעידן זה יש מקום חשוב, חשוב מאוד, אך כדי שהעיתונות לא תהיה צפויה, ידועה מראש, שגרתית עד כדי עייפה, זה הזמן לרענן את המושג עיתונאי, כדי שלא כל מי ששטוח עם קצת שומשום וציניות, נטול כל השכלה מחייבת, נטול כל ידע כללי וכלים, יהפוך לעיתונאי. המילה הכתובה ראויה לקצת יותר כבוד, הקוראים ראויים לקצת יותר עומק, בל נהיה פלזמה 50 אינצ', שטוחה עד להחריד.
