לצערי, מסיבות בריאותיות אינני נוטל חלק פעיל במערכת הבחירות הקרבה. חשוב לי להיות עם היוצאים אל קהל הבוחרים מתוך נחישות להעלות דרישה לשים קץ למציאות של בניית מדינה, הגוזרת על עצמה להעמיק את האיבה מול קהיליה של יותר ממיליארד מוסלמים, להעמיק איבה מול קהיליה גדולה ברחבי העולם התומכת בהקמת מדינה פלשתינית. להעמיק את האיבה מול עולם שממאן לקבל קיום של עם כובש - ישראל, ועם נכבש - פלשתין.
לא נוכל להמשיך להתקיים כמדינה, אם לצידה לא תקום מדינה פלשתינית עצמאית.
מטרידה אותי השאלה מדוע קשה לי לשכנע חלקים גדולים בחברה הישראלית, בה אני חי, להיות שותפים להתלבטויות ולפקפוקים לנוכח עצם קטל האדם ההדדי המתמשך דור אחר דור, ולא לראות שינויים בלתי נמנעים, שהתחוללו בשתי החברות עקב מאבק אלים בלתי פוסק, ולהיות מודאג משינויים באופי ובתרבות של שתי החברות.
קשה לי לקבל מציאות בה חברה, שהקימה מדינה כדי להגשים יעדים מוסריים, איבדה כה הרבה מן האשראי שהיה לה בבנק האהדה בעולם ביום כ"ט בנובמבר 1947.
מטריד אותי הסחף, שגרר את החברה בה אני חי, לעבר קבלה והשלמה עם מציאות של הכיבוש והתעלמות ממה שהוא טומן בחובו. מטרידה אותי מציאות של חברה המסמאת את עיניה לראות כיצד עולם מיסטי עושה שמות בקיומה של החברה הישראלית. אני כואב את המתהווה בחברה, המתמסרת מרצונה החופשי לנביאי שקר, המעלים אותה על שרטון המעוגן בדפוסי ראייה מיסטית משיחית המציגים את ששת ימי בריאת העולם על אותה סקאלה של ששת ימי הניצחון במלחמה ביוני 1967. לשם כך אף גייסו את הנוכחות האלוקית לכוחות אופוריית הניצחון.
טובה חכמה מכלי קרב
כשמיסטיקה מנווטת מדיניות היא הופכת למלכודת דמים. מלכודת סגידה משכרת ומשקרת לאלוהי הכוחנות, כי "בעזרת השם" ננצח ונביס את כל אויבנו. אני כואב את "החוסן" של ב"עזרת השם".
מטרידה אותי סגידה מרקיעת שחקים לכוח הצבאי, שפשט כנגע ממאיר אצל קברניטי המדינה, הממאנים להקשיב למורשת כתובים, הדורשת בחינה של דרכים אחרות:
"וְאָמַרְתִּי אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת ט' 16-17).
חבל מאוד, שלא אמצנו את האזהרה של קהלת, לא ללכת בדרך ש"הסכל הולך" המאמץ דפוסי "פטריוטיות", שאינם מחויבים לערך העליון של החיים, אלא רק לפתרונות קיצוניים ולוחמניים, "צ'יק צ'קיים", פתרונות כוחניים, חדים וחלקים. ממאנים לבחון כל חלופה אחרת לשימוש בכוח.
אני מוצא עצמי משוטט באירועי הזמן וחוזר לשנת 1967, כשהייתי חייל מילואים ברמת הגולן, במוצב תל שאמס בעומק השטח הסורי. יצאתי לאותה מלחמה כשבוי בכבלי הקונצנזוס, לפיו יצאנו למלחמת מגן. ראיתי בשטחים שישראל כבשה, כפי שגם הוצהר על-ידי קברניטי המדינה, פיקדון שיוחזר מהר לבעליו(!) תמורת כניסה למו"מ על הסדר שלום סופי.
חברה כובשת
אני מודה, שיותר מדי מאוחר אימצתי גישה אחרת, שלמרבה הצער, היא דעת מיעוט בציבור הישראלי. אימצתי גישה המחייבת אותי לשחות נגד הזרם, שהמלחמה ב-1967 העצימה את עוצמתו העכורה של הזרם הרווי במטעני אווירה משיחית.
בבחירות בעוד שבוע חשוב לי להביע את כאבי לנוכח חטא היוהרה שפשט בתוכנו. יוהרה שאינה רואה, שבצדק אוכלוסייה נכבשת מפתחת משטמה חסרת מעצורים כלפי החברה הכובשת, ולכן אצביע רק בעד מי שמחויב להסיר מהמציאות הישראלית את כתם הכיבוש.
בשטחים, שחשבתי לתומי בשנת 1967, שהם רק פיקדון, קמו התנחלויות רבות ומאות אלפי
מתנחלים התיישבו בהן. מאז 1967, מאז אותה מלחמה ממשיכים להתעצם תרבות השכול ופולחן המוות, המקבלים מוות של אדם באיבו כחלק מההוויה הישראלית, כמס מתחייב לקיומה של מדינת ישראל.
מה שנותר לי לאחל למדינה, שהיא כה יקרה לי, שיעמדו לנו הכוחות להביא מהר את היום, בו נצעד - יהודים וערבים - במצעד שמחה של קץ הכיבוש. יום בו נמחק את הזיות תוכנית ההכרעה של סמוטריץ' ובנט, שיש להן מהלכים בממשלת ישראל, לפיהן: או שהפלשתינים יקבלו את היותם נחותים בשליטת ישראל, או שיסכימו להגירה מכאן, ואם כלפי שני הפתרונות האלו יביעו התנגדות, ניתן לחיילנו לעשות את העבודה.
מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, אם לצידה של מדינת ישראל לא תקום מדינה פלשתינית.