מה היה לנו בבחירות האחרונות? שנאה, איבה, כזב, רמייה, דיסאינפורמציה, הכפשות הדדיות, תוכנית מאה, אבחונים פסיכולוגיים, מערכת משפט, כנסי בחירות, דרום אדום בוער, ילדים בממ"דים, קשישות מבוהלות, ושוב שנאה, איבה, ארס, שלא מפסיק לטפטף, קיטוב, קרבות בוץ, קרבות תרנגולים, זירה ממוקשת, טיבי, ביבי, היסטריה, היסטוריה, ימין, שמאל, חול וחול, ערבים, פצצות בדמשק, גופה בשופל, ירי בנגמ"ש, כסף קטרי, ג'יהאד איסלאמי, חמאס, אבו מאזן, דף מסרים,
אהוד אולמרט, אתיופים, עולים חדשים, ייאוש, תקווה, סדר יום, זהו. רגע, לא, שחיתות, אי-אפשר לדלג על המילה הזו. חרמות, רשימה חלקית בהחלט.
יש לקחת אוויר, נשימה ארוכה, להסדיר את הסרעפת, להרחיב את הסמפונות ולנער את רעשי הרקע, זהו, עכשיו אתה והפרגוד, אתה ומצפונך, ואמונתך, והאחריות הרבה הרובצת על כתפך לביטחון המדינה, איכות חיים לחינוך, לרווחה, לבריאות, לזהות היהודית, למשפט, למדינה טובה המכבדת את אזרחיה ללא הבדלי דת, מין וגזע. ועכשיו עת הכרעה. כדי שלא יתקיימו בחירות רביעיות, אזרחי מדינת ישראל חייבים, עם כל אי-הנוחות, עם כל הכעס ואי הרצון להשתתף במאבק הפוליטי לצאת מהבית, לעמוד בתור ולממש את זכותם להשפיע, ללכת להצביע. ישיבה בבית ואי הצבעה היא אמירה שבבסיסה: 'שהמדינה תלך לעזאזל, לא מעניינת אותי המדינה'.
מאחורי הפרגוד ננער מעלינו את הסיסמאות, את הנדוס התודעה שעברנו כולנו בחודשים האחרונים, נברור את המוץ מן התבן ונזקק את ההחלטה בדייקנו בעת הבחירה. מי יאחד את העם הזה, מי יחבר, מי יפלג, מי יעמוד איתן בנושאים המדיניים ביטחוניים שמדינת ישראל נדרשת להם, מי יוביל תהליכי הבראה בתחומי חינוך, רווחה, כלכלה, יחסי דת ומדינה. מי יהווה גשר על מים סוערים בשסע המעמיק בקרב השבטים החיים במדינת ישראל, מי יפעל לחוסן בצבא, באקדמיה, בעולם התורה, במדע. בעומדנו מאחורי הפרגוד, נתבונן אל עצמנו פנימה, נבין את גודל האחריות המונחת על כתפנו הצרות, נפנים שהקול שלנו הוא קול משמעותי, בעל ערך, קול שיוכל להכריע.
רגע לפני הכנסת הפתק לקלפי כדאי להיזכר במאמרו של הרב משה יקותיאל אלפרט, רב בישיבת "עץ החיים" בירושלים שסיפר על ההתרגשות ביום ההצבעה: "יום ג', כ"ד טבת תש"ט, 25-1-49. בשעה 5:35 בבקר השכם קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי שנות אלפיים שנה גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
"אני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10 בהפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים. וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה כי הפנקס זהות של [מדינת] ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. בשעה 5:50 באנו להפועל המזרחי (לפי החוק היה צריך לפתח הקלפי בדיוק בשעה 6:00 בבקר) ואנחנו היינו הראשונים. רק השמש היה שם, החשמל היה דולק. שאלנו את השמש איפה הם חברי ועדת הקלפי? תשובה: הם עוד לא באו. חיכינו עד שעה 5:54 באו שניים מאנשי חברי ועדת הקלפי ובשעה 6:02 בא היושב-ראש של הוועדה. מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6:00".
"היו"ר התנצל לפני. וביקש מאיתנו שאנחנו נהיה עדים לפרוצדורה של פתיחת הקלפי. הוא הראה אותנו את תיבת הקלפי שהיא ריקה ובפנינו הוא חתם אותה וקשר סביב התיבה חבל ארוך. וקשר אותה היטב וחתם אותה בשעווה, ורשם פרטי-כל על זה. היו"ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי".
"סגן היו"ר רשם את שמי בנייר, ונתן לי את מספר 1, מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר 'ב', רשימת האיחוד הדתי [חזית דתית מאוחדת], ושמתי אותה לתוך המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר. נכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת, והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה, אשרי לי ואשרי חלקי! ברכתי ברכת 'שהחיינו', ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן, ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. ובשעה 6:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל, יום חג גדול".
