גיבור חידה
ב-י"א באדר (אחד במארס לפי מניינם) ימלאו מאה שנה לקרב תל-חי ולנפילת יוסף טרומפלדור וחמשת חבריו.
"... הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק / ... בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב / מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. // 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר / בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. / הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, / לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה") "בגליל" מאת אברהם ברוידס, לחן -מנשה רבינא).
לדעתי, לרוב הציבור, ובעיקר לנוער, אין שמץ מושג על טרומפלדור ועל מורשתו. הטייס יונתן אטקס, פדוי-שבי ממלחמת סיני, סיפר בספרו "כחול שלוש חזר" (2013), שהסביר פעם לנערים על מצבת האריה השואג [מנציחה את גיבורי תל-חי בבית-הקברות בכפר גלעדי הסמוך - אב"ץ], ונערה שאלה אותו מה שייך הסמל של חברת פיז'ו לגבורה (עמ' 85).
למרות שטרומפלדור נערץ על-ידי הימין ועל-ידי השמאל כאחד, זו תוצאה ארורה של ניסיון שיטתי לגמד את גיבורי תקומתנו, שבזכותם קמה המדינה (בדומה לניפוץ מורשת הגבורה של לוחמי מצדה, או לבוז המתחסד לאורד צ'ארלס וינגייט, "הידיד"). י"א באדר יעבור ללא כל אירועים מיוחדים; ואני זוכר, שבילדותי זה היה יום משמעותי במדינה ובמערכת החינוך.
ד"ר
אורי מילשטיין, ידידי, סבור, כי לו חי, היה טרומפלדור "ג'ורג' וושינגטון הציוני". כלומר, אב-מייסד של עצמאותנו באמצעות מצביאותו ובאמצעות מנהיגותו. אני חולק במקצת על מילשטיין, לא מפני שאני חולק על כישורי טרומפלדור, אלא ביודעי, שדוד בן-גוריון השמיד (גם פיסית) וכילה את מתנגדיו ואת המתיימרים לרשת את מקומו בהנהגת 'היישוב' והמדינה.
לפי מילשטיין (
קישור), למעשה, לא היה קרב בתל-חי, אלא התכתשות עם כ-200 מערביי הסביבה, שהתמרדו נגד השלטון הצרפתי באזור צפון ארץ-ישראל (כיום 'אצבע הגליל'). סביב מותם של טרומפלדור ושל חמשת חבריו נוצר מיתוס, שנועד להסתיר את הבושה. המיתוס הזה הנו, לדברי מילשטיין, בסיס למיתוסים אחרים של מערכת ביטחוננו.
מילשטיין מתבסס על ספר חדש, שזה עתה יצא לאור בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ובו בדקו עשרים חוקרים את מיתוס תל-חי - אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל - ואת הקרב עצמו, ויש בן חידושים רבים. מתברר, שטרומפלדור לא נפצע קשה בקרב. מתיישבי תל-חי נמלטו, כנראה, תחת הלם קרב, מיישובם, בחושך, בגשם שוטף, ונשאו על שמיכה את מפקדם הפצוע. כשנשמעו יריות, הניחו את השמיכה עם הפצוע על הקרקע, ונמלטו בפחד. כשנרגעו, ושבו למקום, התברר, שטרומפלדור נפטר מאובדן דם.
בכל העידן הציוני לא היה מצביא עברי, שהיו לו כישורים כשל טרומפלדור, ואיש לא החליפו. מילשטיין: "לא היה מנהיג שהבין את הוויית הצבא והמלחמה ברמה הטקטית, האופרטיבית והאסטרטגית כמוהו".
כחודש לפני כניסת טורקיה למלחמת העולם הראשונה, אמר בן-גוריון, שטעות היא לחשוב שניצחון בריטניה ובעלות בריתה יהיה ניצחון החרות והקִדמה. לדבריו, אין לסמוך על בריטניה, ומחולשת טורקיה "ירוויחו הערבים בלבד, ומי לנו שונא כמוהם? לנו דרושה טורקיה חזקה".
נאמן להשקפתו, התגייס בן-גוריון לצבא טורקיה. לעומתו, התנגד טרומפלדור לקונצנזוס היישובי של קבלת אזרחות טורקית, בקוותו לניצחון רוסי במלחמה. הוא עזב את דגניה, וחזר לרוסיה, כדי לארגן בה גדודי יהודים, שבלחימתם ובהקרבתם יפגינו את נאמנותם של יהודי רוסיה, וכך ייפתח פתח לדרישת תגמול מדיני ליהודים ברוסיה ובארץ-ישראל בתום המלחמה.
בלא כל קשר, הגה באותו הזמן זאב ז'בוטינסקי אותה תוכנית אסטרטגית, ואחרי זמן קצר נפגשו השניים באלכסנדריה שבמצרים, ופיתחו את מחשבותיהם, שקרמו עור וגידים בגדוד נהגי הפרדות המפורסם, בפיקודו של לפטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון הבריטי, שיצא לבסוף לחזית גליפולי במצרי הדרדנלים, והצטיין בה, כשטרומפלדור קצין בו.
אחר כך, בהתאם לאותו הרעיון, הוקם הגדוד העברי, בפיקודו של פטרסון, ובו שירת ז'בוטינסקי כקצין. הבריטים לא גייסו אליו את טרומפלדור, כיוון שהיה נתין רוסיה, שבינתיים פרשה מהמלחמה, והוא חזר אליה, כדי לגייס את השלטונות הרוסיים לתמוך בציונות, וכדי לארגן עולים ארצה.
להחליף את העם!
העם אמר את דברו, די בקול רועם, ביום שני, וסימן לחונטת הגנרלים, כי גם בפעם השלישית נכשלה במזימתה להפיל את השלטון. עזרה נמרצת מהתקשורת, מהפרקליטות, מהיועץ המשפטי ל
ממשלה וממערכת המשפט לא הצליחה להניע את העם לבחור ב'כחול לבן'. רוב היהודים הצביעו בעד נתניהו ובעד הליכוד; ורוב היהודים הצביעו עבור גוש הימין. רבותיי, צריך להחליף מיד את העם, ורצוי שעה אחת קודם!
מקווה, שחונטת הגנרלים תתאושש מהמפולת, ותבין, כי אין טעם ללכת למערכת בחירות חדשה. לטובת המדינה, עליה להסכים להקים ממשלת אחדות - בלי ליברמן ובלי הרשימה המשותפת.
זוהמה
המפלגות, ברוב חוצפתן, חדרו לטלפון הנייד שלי, במהלך מערכות הבחירות, והשליכו בו את זוהמת תעמולתן, מבלי שהסכמתי. למיטב הבנתי, זו עבירה על החוק.
עבירה אחרת על החוק הנה תליית שלטי תעמולה ברשות הרבים. גם נגד בריונות זו המשטרה, העיריות וחברת נתיבי ישראל (לשעבר - מע"ץ) אינן עושות דבר. מעניין האם יואילו להסיר את הזוהמה בתום מערכת הבחירות?
שונאים. נקודה.
כיוון שהבחירות לכנסת מאז חודש מארס 2019 לא היו על-רקע אידיאולוגי, אלא אישיות לחלוטין - על המשך כהונתו של
בנימין נתניהו כראש ממשלה, טענו מתנגדיו בעוז רב, "רק לא ביבי"; וזה מנע מהם, למעשה, להקים ממשלת אחדות לאומית, שהנה הפתרון המומלץ למצבי תיקו בין שני גושים גדולים; וכבר נוסה בארצנו ובמדינות אחרות.
לתוך הרִיק שנוצר זחלו במהירות-שיא מטיפים, שלִבּוּ שנאה וגזענות בוטות, וממערכת בחירות למערכת בחירות גאתה השנאה כאילו אין מחר, שלמרות הכל נצטרך לחיות בו יחד. בוטה במיוחד היה מסע הבחירות של
אביגדור ליברמן ("
ישראל ביתנו"), שהסית בגלוי נגד דתיים ("משיחיים", בלשונו) ונגד חרדים. בצל המסע הזה לא נמנעה "כחול-לבן" מהטחת חרפות גזעניות בדתיים וביריביה; ושוב פרץ 'השד העדתי' מהבקבוק, שכביכול היה כלוא בו אל המרחב הציבורי.
מערכת הבחירות הצטיינה באי-קבלת האחר בידי מי שמתיימרים להיות העלית, הראויה לשלטון, שנגזל ממנה בגלל אי-הבנת ההמונים, או עקב טיפשותם. הם, לדעתם, הקימו את המדינה, ורק הם ראויים לשלוט בה. כלומר, בעצם זו הייתה מלחמה על זהויות בין מיעוט יהיר לבין רוב מתעורר, בין 'מדינת תל אביב' לבין שאר המדינה ובעיקר - הפריפריה; ואפשר לזהות היטב את המחנות - ובעיקר, בתוצאות הבחירות.
ברגע האחרון נוּווטה מערכת הבחירות לנושא חשוב - היחסים הראויים בין הרשות השופטת וספיחיה בפרקליטות לבין הרשות המחוקקת (הכנסת) והרשות המבצעת (הממשלה), שנבחרות על-ידי העם. במונחים דמגוגיים: מי הריבון - בית המשפט, הפרקליטים והיועצים המשפטיים, או הכנסת? ושוב נוצרה חפיפה בין המתיימרים להיות עלית לבין מגיני עליונות בית המשפט - והכל בשם הדמוקרטיה, שהיא, כידוע, שלטון העם.
מביך, בעיניי, ואולי מגוחך, שהמתיימרות להגן על הדמוקרטיה הנן מפלגות, שוויתרו על בחירות מקדימות לרשימותיהן לכנסת, ופה אחד החליט בהן כיצד ייראו רשימותיהן מבלי לדווח לציבור.
מקורות ותיקים
לפרץ העצום של השנאה, שהייתה במערכות הבחירות בשנה האחרונה, יש תקדים. אִמו הרוחנית היא השאיפה בימי הכיבוש הטורקי והכיבוש הבריטי להשתלט פוליטית על 'היישוב', כדי לשלוט בכספים, שהזרימה ארצה התנועה הציונית, והקצה הכובש הבריטי. זו הייתה מלחמתם של הסוציאליסטים בבני המושבות ("השומר" נגד "הגדעונים") עוד בימי הכיבוש הטורקי; ואחר כך מלחמת הסוציאליסטים בכל מי שלא הזדהה עם דרכם בימי הכיבוש הבריטי.
כתוצאה מכך, תחת הנהלת מפא"י, סגרה הסוכנות היהודית את גבולות ארץ-ישראל בפני עולים, שלא היו "חלוצים", נתנה עבודה רק לאנשי שלומה, ואפילו מנעה ממי שלא היו מאנ"ש טיפול רפואי ומבניהם חינוך. ומי שניסו להתנגד למדיניות זו נתקלו באגרופי 'פלוגות הפועל' ואחר כך ב'פלוגות המיוחדות' של 'ההגנה'.
פרץ השנאה אִפשר את ה'סזון', את הפקרת יישובים יהודיים, שנפלו במלחמת הקוממיות (עיינו, למשל, בערך ניצנים), ואת הפקרת את הרובע היהודי בירושלים.
כשקמה המדינה, אחרי השואה, המשיכו הממשלה והסוכנות לסגור את שערי הארץ בפני עולים (בעיקר, מארצות ערב), שלא התאמו למה שהשמאל רצה ("עלייה סלקטיווית"); וכשנאלצו לפתוח את השערים לעלייה המונית, ארבע-חמש שנים אחרי קום המדינה, צמחה מניה-וביה אפליה גזענית - עד שהתפרצו המהומות בוואדי סאליב בחיפה, ונעשו תיקונים קוסמטיים להרגיע את הרוחות, אך לא שונו המדיניות והיחס לעולים לא-אשכנזים. כך, נוצר השסע העדתי בחברה הישראלית, שנוהגים לכנותו "השד העדתי".
מהפך 1977 טרף את הקלפים. אחריו הוסרו המסכות, ודבָּרי 'המערך' דאז, שירד לדאבונם מהשלטון, לא התביישו לכנות בכינויי גנאי את המזרחיים. כל התפרצות מטורפת כזו (למשל, "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים", דברי מוטה גור, או "צ'חצ'חים" של
דודו טופז) הביאה לניכור גד̤ל של המזרחיים כלפי 'המערך', שנבחר לשלטון על-ידי התקשורת, אך לא זכה לאמון העם. מאז ועד היום (כולל במערכת הבחירות האחרונה) כל מיני אפיגונים חוזרים ללא בושה על דברי הבלע מבלי להבין, שזו חרב פיפיות.
מעילה באמון
התקשורת הישראלית התגלתה בשלוש מערכות הבחירות במערומיה ובשיא כיעורה. אפשר להירגע, ולשתות מים, כנראה, היא תתדרדר עוד ועוד, ותשבור את שיאי הגועל, כי זו דרכה.
תפקידה של העיתונות, למדתי פעם באוניברסיטה, הנו להביא דוח ממצה ואינטליגנטי של אירועי היום שחלף. במקום זאת, אנחנו מקבלים, גם מאמצעי התקשורת "הממלכתיים" ("כאן" ו
גלי צה"ל), שחיים על חשבון כספי משלמי המיסים, תעמולה פוליטית במסווה של עיתונות. כלומר, שובה של העיתונות המפלגתית, אך בניגוד לעבר גם בדיווחי חדשות. התקשורת הישראלית כיום אינה מצהירה על הזדהותה הפוליטית, אך היא ברורה אפילו לילדים, שיאזינו לה, או יקראו את שרבוטיה. ידענו תקופות, שהתקשורת אתרגה את חביביה (הבולט ביותר -
אריאל שרון במהלך גירוש יהודי קטיף), כיוון שעשו את מה שהתקשורת רצתה; וזה נמשך.
בעיתונות הישראלית כיום אין דיווח הוגן, לא בחדשות ולא בפרשנות, ובעיקר, לא ברדיו ובטלוויזיה. ודרך אגב, אני זוכר היטב את הדמעות, שחלחלו לדיווחי הכתבים הישראלים, שנהרו לוושינגטון, כדי לחגוג את ניצחונה של
הילרי קלינטון, חביבתם, בבחירות לנשיאות, ואת האֶרס (עד היום!) בדיווחיהם על
דונלד טראמפ, שהביסהּ.
זכותה של התקשורת להזדהות עם מועמד. מן הראוי, שתצהיר על כך בריש גלי (כנהוג בעיתונות האמריקנית - endorsement). וָלא, היא מוליכה שולל את קוראיה, את מאזיניה ואת צופיה.
בעשור השני ובעשור השלישי למאה ה-21 מזכירה התקשורת הישראלית דהיום את התקשורת בחזונו של ג'ורג' אורוול, "1984", שנתפר לפי ברית-המועצות ואת האמרה הרוסית המפורסמת, "בעיתון 'פראוודה' (=אמת) אין אמת ובעיתון 'איזווסטיה' (=חדשות) אין חדשות". ומעניין מי מתפקד כיורי לֶוויתן הישראלי?!
אין פלא, שבמדדי אמון הציבור זוכה התקשורת הישראלית לציונים הנמוכים ביותר מבין מוסדות החברה הישראלית - גם כיוון שכרגע אפשר להאמין, כדברי אחד ממוריי הדגולים באוניברסיטה, רק לתאריך ולמחיר, המופיעים בעיתוני ישראל.
