מה צריך בשביל פיוס אמיתי

75 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, פתח השבוע הוותיקן את ארכיונו של פיוס ה-12, האפיפיור שכיהן לאורך מלחמת העולם השנייה והשואה. ארכיונים ממשלתיים נפתחים לרוב אחרי 30 שנה, ובמקרים נדירים – אחרי 50 שנה. אבל הוותיקן משחרר רק כעת מסמכים שחלקם בני למעלה מ-90 שנה, וכאמור – החדשים ביותר ביניהם הם בני 75. לא מדובר בסתם סחבת של גוף ארכאי, הרגיל לחשוב במונחים של מאות שנים ומתקשה להסתגל לעולם המודרני. למרות עשרות שנים של מחקרים ביקורתיים מאוד ושל דעת קהל ביקורתית עוד יותר בנוגע למעשיו בשואה, הוותיקן שחרר מסמכים בצורה חלקית בלבד והחליט על דעת עצמו מה לפרסם ומה לא – עוד חריגה בוטה מן המקובל בארכיונים ציבוריים. ההסבר הפשוט הוא, שלוותיקן יש מה להסתיר, במיוחד בנוגע לשתיקתו של פיוס ה-12 אל מול רצח היהודים בידי הנאצים. שאם לא כן – מדוע לא אפשר במשך עשרות שנים לחוקרים לעיין במסמכים ולהפריך טענות אלו? כעת ניתן לקוות, שיהיה אפשר לשים קץ להשערות ולהסתמך על העובדות. זה לא יהיה מהיר וזה לא יהיה קל. מדובר בכמות גדולה של מסמכים, אותם יש לקרוא בקפידה, להבין בהקשרם ולראות האם הם משתלבים במידע הקיים ממקורות אחרים. היסטוריונים יכולים לפרש את אותם מסמכים בצורות שונות, והמחקר מתפתח תוך כדי תנועה, דיון ומסקנות. הסחבת המכוונת של הוותיקן גורמת לכך, שהמחקר מצוי כעת בנקודה בה יכול היה להיות כבר לפני יובל. ובכל זאת, זה בוודאי עדיף על פני המצב ששרר עד כה.

קצת רקע חיוני לפני שניגש לסוגיה עצמה. בחקר השואה יש להיזהר במיוחד מבעיה נפוצה במחקר ההיסטורי: אנכרוניזם – השלכה מן ההווה אל העבר, ניתוח בדיעבד של מעשים על-פי מידע שלא היה קיים בזמן אמת. השאלות "מדוע יהודי גרמניה לא ברחו בשנות ה-30" או "מדוע היהודים לא התקוממו ב-1941" הן דוגמה מובהקת לאנכרוניזם, משום שהוראתו של אדולף היטלר להשמיד את יהודי אירופה ניתנה בסודיות מוחלטת מתישהו במחצית השנייה של 1941 – וממילא היהודים לא ידעו שגורלם נחרץ לפני כן, וגם לא חודשים ארוכים לאחר מכן. באותה צורה יש לבחון את מעשיהם ומחדליהם של הוותיקן ובכיריו, ובראשם פיוס ה-12. לא ניתן לבוא אליהם בטענות על שלא פעלו נגד ההשמדה לפני שזו החלה. מותר להבין – גם אם לא להסכים – את הצרכים האנוכיים שהדריכו אותם: שמירה על מעמדה של הכנסייה הקתולית בגרמניה אל מול משטר עובד אלילים, והגנה על עצמאותו של הוותיקן הנתון בלוע הארי של רומא הפשיסטית, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. אך גם כאשר מביאים בחשבון גורמים אלו, צצות שאלות קשות: מדוע פיוס ה-12 שתק כאשר נודע לו שמיליונים נרצחים רק בשל מוצאם? מדוע לא ניסה להפעיל את השפעתו, אפילו הסמויה, על משטרו הפשיסטי של הכומר הקתולי יוזף טיסו בסלובקיה? מדוע לא העביר מסרים לכמרים בפולין האדוקה, כדי שיסייעו ליהודים? מדוע אנשי כנסייה בדרגים נמוכים יותר, במדינות שנכבשו בידי הגרמנים, הרימו את קולם ללא פחד – והוא שתק? מדוע התערב רק כאשר ההשמדה הגיעה אל פתח ביתו (יהודי רומא) או כאשר כבר היה ברור שגרמניה תובס (יהודי הונגריה)? וזה לא נגמר עם כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945. הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ביקש מהאפיפיור להורות לכנסיות ומנזרים להחזיר ילדים יהודים שהוסתרו בהם; פיוס סירב. תחת אותו אפיפיור עצמו, סייע הוותיקן – מדינונת של קילומטר מרובע, בה כולם מכירים את כולם – לפושעים נאצים רבים, ובהם אדולף אייכמן, להימלט מאירופה. למעשים אלו אין שום תירוץ, כי הצידוקים שהיו – אם היו – בזמן המלחמה והשואה, כמובן שלא היו קיימים לאחר מכן. מעבר לחומרתם של מעשים אלו בפני עצמם, הם משליכים בצורה ברורה – וחמורה – על מניעיו של פיוס ה-12 בשנים הקודמות.

הד"ר רות בראודה המנוחה היטיבה לסכם את המחקרים שפורסמו לאורך עשרות שנים על התנהלותם של הוותיקן ופיוס ה-12 אל מול השואה. הדברים פורסמו בשנת 2015 בספר "בעת הזאת", בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, וכאן הם מובאים כמובן בקיצור נמרץ; מומלץ לקרוא את המאמר כולו וגם את הספר במלואו. הסיפור מתחיל דווקא במחזה – "ממלא המקום", מאת רולף הוכהוט, מחזאי גרמני פרוטסטנטי, שבשנת 1963 מתח ביקורת חריפה על פיוס, עורר תגובות סוערות משני הכיוונים והביא את החוקרים להתעמק בשאלה. הפרופסור שאול פרידלנדר, מהחשובים שבחוקרי השואה ומי שבעצמו ניצל במנזר בצרפת, פרסם שנה לאחר מכן את המסמכים הראשונים שנגעו לשתיקתו של פיוס. גישתו הייתה זהירה, אך מסקנתו הייתה נוקבת לא פחות מזו של הוכהוט. הקו הביקורתי על פיוס הוא גם נחלתם של ההיסטוריונים ג'ון מורלי, דוד קרצר, ג'ון קורנוול, דינה פורת והוברט וולף. את הדברים החמורים ביותר כתב קורנוול, היסטוריון בריטי קתולי, בספרו "Hitler's Pope". במבוא כותב קורנוול, כי ביקש לנקות את פיוס מאשמה – אך מחקרו לימד אותו שאשמתו הייתה כבדה ביותר והוא מצא את עצמו מזועזע עמוקות. קורנוול טוען, כי פיוס – שהיה למעשה ראש הממשלה של הוותיקן בשנים 1939-1930 וביולי 1933 חתם על הסכם עם ממשלת היטלר – היה בעל השקפת עולם אנטישמית שעלתה בקנה אחד עם הגזענות הנאצית. הוא גם העדיף את המשטר הנאצי על פני הסכנה הקומוניסטית מכיוון ברית המועצות, ויצר בצורה מכוונת קשרים עם הכוחות האפלים ביותר של זמנו. פיוס הסכים עם תיאוריה נאצית מרכזית, שיצרה זיקה בין היהודים לבין הבולשביקים; והוא האמין, שמטרתו של "קשר" זה היא להרוס את הנצרות.

היסטוריונים אחרים שעסקו במעשי הכנסייה והאפיפיור מחולקים לשתי קבוצות, כותבת בראודה. מיעוט מביניהם זיכו לחלוטין את פיוס. הראשון שבהם היה דסמונד פישר, מיד אחרי מחזהו של הוכהוט, אך בראודה מציינת שהוא התעלם מן המסמכים ומן העובדות. אחריו באו רונלד רייצ'לק ואנה פואה, הטוענים שפיוס עשה ככל יכולתו – המוגבלת – להצלת יהודים. פואה פרסמה את מאמרה בעיתון הוותיקן, ובין היתר טענה שלא ייתכן שפעולות הצלה רבות של יהודים בידי נוצרים קתולים בוצעו ללא תיאום עם ראשי הכנסייה. נעיר, כי "לא ייתכן" איננו בגדר הוכחה במחקר היסטורי. קבוצה שלישית טוענת, כי פיוס אומנם לא עשה מאמץ מיוחד להציל יהודים, כפי שהיה ראוי שיעשה בתקופה כה אפלה ואיומה. אולם בהתחשב במצב הבינלאומי המורכב וביחסם של רוב הכמרים לגרמניה הנאצית, זו הייתה האפשרות המעשית היחידה שעמדה בפניו. ספק אם התנהלות אחרת הייתה משיגה את המטרה של הצלת יהודים – סבורים אישטוואן דיאק, מייקל מארוס, ויליאם פץ' ומייקל פאייר. למעשה, מעירה בראודה, חוקרים אלו מותחים ביקורת על פיוס, אך מוצאים נסיבות מקלות. על מחקרים אלו ראוי לשאול, כיצד הם יישבו את מעשיו של פיוס בזמן השואה לאלו שאחריה, שאותם כבר הזכרנו: הסירוב לסייע בהשבת ילדים, ולעומתו הסיוע להימלטות פושעי מלחמה. ועוד נעיר: נניח שדרגי השטח בכנסייה נטו לטובת גרמניה הנאצית. האם אין זה מחובתו של מי שעומד בראשה לפעול בצורה ראויה, גם אם הכפופים לו סבורים אחרת? ובוודאי שיש לשאול זאת בצורה המבדילה בין התקופות השונות, שהרי אין דינה של גרמניה הכובשת בסערה את אירופה ב-1940, כדינה של גרמניה המופצצת והמובסת ב-1944 וב-1945.

הכותרת הזאת היא השאלה שכהיסטוריון – היא הכי פחות חביבה עלי, בלשון המעטה. תפקידו של היסטוריון הוא לנתח מה אירע, ולא לחזות מה היה יכול לקרות. ודאי שיש לבחון החלטות, מעשים ומחדלים ולראות מה היו תוצאותיהם, אך שאלה של "אם" העומדת בפני עצמה היא בעייתית. אלא שיש מקרים יוצאי דופן, בהם זוהי שאלה לגיטימית ואף חשובה. שתיקתו של פיוס ה-12 היא אחד מהם, משום שתומכיו טוענים שגם אם היה יוצא נגד השמדת היהודים – זה לא היה משנה דבר. זוהי טענה כבדת משקל, ויש בה הרבה מן הצדק. הנאצים ראו את השמדת היהודים כיעד ראשון במעלה, ולכן היו מוכנים להקדיש לו אמצעים חיוניים גם על חשבון המאמץ המלחמתי. ניתן לומר, כי גרמניה הנאצית ניהלה מלחמה בארבע חזיתות: במערב אירופה, במזרח אירופה, באוויר ונגד היהודים. דווקא ככל שהתקרבה לתבוסה בשלוש הראשונות, היא הגבירה את מאמציה ברביעית – החזית בה רשמה הצלחות ניכרות ולא הייתה רחוקה מניצחון. רצח היהודים היה חובק-כל. הרוצחים סרקו כפר אחרי כפר, רחוב אחרי רחוב, בית אחרי בית, ולעיתים חזרו כדי לוודא שאף יהודי לא יישאר בחיים. במשפטו של אייכמן הראתה התביעה, כיצד הוא אישית סירב לחוס אפילו על חייהם של יהודים בודדים. ההשמדה הייתה מלווה באכזריות לשמה, שבאה לידי ביטוי בהתעללויות חסרות כל תוחלת. אזהרות בעלות הברית מפני ענישת הפושעים לא הרתיעו איש מהם, והרצח נמשך עד הרגע האחרון – פשוטו כמשמעו. על הרקע הזה, מה כבר יכולות היו לעשות מילים של אדם חסר כל כוח דיפלומטי וצבאי, היושב לו בארמון מימי הביניים? לכך יש שתי תשובות. האחת היא מוסרית: איש הדת הבכיר ביותר בעולם אינו יכול לשתוק כאשר רוצחים בני אדם חפים מפשע, ואין זה משנה האם דבריו יועילו או לא. השנייה היא מעשית: כאמור, היו כמרים קתולים שנקטו יוזמה וסייעו להציל יהודים, והיו אנשי דת או אנשים דתיים בעמדות מפתח במדינות באירופה. גינוי חד-משמעי של הרצח וקריאה לסייע לנרדפים, כאשר הם באים מפיו של מי שאותם אנשים רואים כשליח האלוהים עלי אדמות, היו בהחלט עשויים להציל עוד חיים. לכן, כאשר תומכיו של פיוס טוענים ששתיקתו לא שינתה דבר – הם מטעים ביודעין.

הדיון על הנצרות בכלל ועל הכנסייה הקתולית בפרט בנוגע לשואה, אינו יכול להתמצות בחלקם של הוותיקן ובכיריו. הוא עמוק בהרבה ונוגע לשורשי האמונה הנוצרית. כפי שהוכיחו מספר חוקרים, ובראשם הפרופסור צבי בכרך המנוח, קיים קשר היסטורי ישיר בין שנאת ישראל הנוצרית לבין האנטישמיות הרצחנית הנאצית. זהו הקשר אותו חייבת הכנסייה לנתק ולמנוע את חיבורו מחדש. יסוד האמונה הנוצרית הוא, שהנצרות ירשה את היהדות בתפקיד דת האמת, משום שהיהודים הפנו את עורפם לישו ואף נושאים באחריות לצליבתו. היהודים נענשו על כך בהפיכתם לעם נודד ונרדף, עד שבאחרית הימים יכירו גם הם במשיחיותו של ישו. משום כך, כל הצרות העוברות עליהם הן חלק מעונשם, והכנסייה אף מחויבת לתרום את חלקה ברדיפת היהודים ובשכנועם – בהטפה וגם בכוח – לקבל על עצמם את דת האהבה והרחמים. הנצרות רואה את היהודי כאדם בדרגה נחותה, ואין זה פלא שהיא זו שהביאה לעולם את מסעי הצלב והאינקוויזיציה. אומנם השקפה זו ממוקדת בדת – יהודי יכול להציל את עצמו על-ידי התנצרות – אך היא הניחה את היסוד לראיית הנאצים את היהודים כ"אוּנְטֶרְמֶנְטְש", "תת-אדם". הנצרות קבעה שהיהודי נחות בשל אמונתו; האנטישמיות המודרנית, בעידן חילוני שלא קיבל את התפיסה הדתית הזאת, הפכה את היהודי לנחות בשל גזעו – ומן הגזע אי-אפשר לעולם להתנתק. שנאת ישראל הנוצרית הובילה במישרין לאנטישמיות המודרנית, שהובילה במישרין לגזענות הנאצית, שבלעדיה לא הייתה השואה מתחוללת. גם האפיפיורים העושים מאמץ כן להתנתק מחטאי העבר של הכנסייה, אינם יכולים לפנות עורף בצורה מוחלטת לאותה שנאת ישראל – משום שבלעדיה תתקשה הכנסייה למצוא לעצמה זכות קיום. שהרי אם לא צריך לשנוא את היהודים, אזי הם לא עוללו כל רע לישו – ואז מדוע יש צורך בדת נפרדת? האנטישמיות כידוע מרימה ראש בשנים האחרונות, במיוחד במדינות המערב הנוצריות. גם כאשר מדובר באנשים חילוניים לגמרי, לא ניתן לנתק את האנטישמיות שלהם מאותו רקע היסטורי – אפילו אם הם אינם יודעים עליו דבר וחצי דבר. משום שבלי אותה שנאה דתית קנאית, קשה לראות כיצד הייתה מתפתחת אותה שנאה אנטישמית גזענית. זהו התיקון האמיתי שהכנסייה צריכה לעשות – ואינה מסוגלת.