הרעיונות ההזויים העולים עתה במסדרונות הכנסת וסביבם, מקרבים בחירות נוספות, בפעם הרביעית ברציפות ובתנאים קשים מכל מה שקדם לה. בעוד המפלגה הערבית האנטי-ציונית מנסה להשיג לגיטימציה פוליטית מבלי לוותר על עמדותיה העויינות, "גוש" ליברמן עוסק בשימור עצמי ובבידול הסקציה הפוסט-סובייטית שאסף סביבו שניהם - פועלים בכללי משחק שקריים ובחלקם אנטי-דמוקרטיים.
ליברמן הוא כיום הברבור השחור במחנה המגדיר עצמו "ציוני", שמוכן להקריב הכל לטובת עמדותיו האישיות. שהרי איש אינו מאמין שיש במפלגתו כיום מי שיכול להתמודד מולו על בסיס רעיוני "ולהישאר" בחיים הפוליטיים. אחרי הפריימריז האחרונים בליכוד, אפילו מול "ביבי הגדול" זה איננו המצב. הניסיונות של ליברמן לטעון שהדיון הוא בשאלות דת ומדינה, הוא ניסיון סרק; זהו תרגיל אקוויוולנטי לזה של שרון בגירוש עזה, כדרך התחמקות מפרשת האי-היווני ופרשיות שחיתות אחרות. בחירת העיתוי מחשידה גם היא - ערב הכרעות בשאלת תוכנית טראמפ, בה התיימר להיות חלק מובהק מגוש הימין.
אם מחלצים מהמחלוקת של "גוש הימין" עם "כחול לבן", את היסוד הפוליטי-אסטרטגי המכונה "רק לא ביבי", היא
מחלוקת אידאולוגית בנושאים רבים וחשובים. אלמלא נתקעה כחול לבן על שרטון "ביבי", ניתן היה על יסוד פשרות סבירות, להקים
ממשלה לפרק זמן של שנתיים לפחות, לטפל בסוגיות מרכזיות בתחומי הכלכלה, החברה והביטחון,
ולחזור בנושאי המחלוקת שוב להכרעת הציבור, (מה שלא עשה בשעתו רבין ז"ל עם
הסכם אוסלו, וגרם בכך למשבר לאומי חמור).
הערבים, במטרה להתחמק מרעיונות "הטרנספר כביכול" של תוכנית טראמפ ולמנף את מעמדם הפוליטי בישראל כשהם נשענים על התנגדות אנטי-ציונית לחוק הלאום, חיזקו מאוד את כוחם הפוליטי היחסי
ובולמים עתה יחד עם ליברמן, הקמת ממשלה ציונית יציבה; זו התפתחות מדהימה, הדורשת בדיקה ולימוד משמעותיים. אני מעריך שליברמן דירדר עצמו הפעם לסוף דרכו הפוליטית. אם ינהג גוש הימין בחכמה, יוכל להשיג זאת כבר בבחירות הקרובות. חזרה לגוש של מרבית תומכי ליברמן, שביסודם הם אנשי ימין, יכריע לשנים את הוויכוח האידאולוגי בחברה הציונית בישראל במרבית נושאי-המפתח ובעיקר בגורל איו"ש ועיצוב גבולות הקבע של המדינה.
העובדה כיום היא שהימין לא השיג יותר מ-58 מנדטים. אף על-פי שהגדיל את כוחו במפלגת השלטון ובגוש כולו. זהו הישג גדול אך אינו מספיק להכרעה - הקמת ממשלת ימין. שוב היו בגוש זה חוגים שלא השכילו להתעלות ולהבליג ברמה האישית לטובת הצורך הלאומי.
1
מאזן הכוחות הפוליטיים בין הימין לשמאל ברוב הציוני, שהודגש בתוצאות בחירות אלה, דוחק את כחול לבן למבוי סתום. בכדי לאלץ את נתניהו לפרוש,
עליהם לשבור את כללי המשחק ההיסטוריים והנורמטיביים בצורה חמורה - לחוקק בדיעבד חוק אד-הוק עבור איש אחד, כלומר אחרי שבבחירות ניצח אותם אדם זה ניצחון ברור בדעת הקהל, ולהביא להכרעה ציבורית בוויכוח בנושאים לאומיי-ציוניים בהשתתפות מפלגות ערביות אנטי-ציוניות. בגמישות מילולית רבה ניתן לתרץ כמעט כל מעשה שיש בו שבירת כלים במשחק הדמוקרטי המקובל.
יתכן שאם יבחרו בדרך הרמייה והעיוות, יהיה על הימין לשקול שבירת כלים מקבילה בדרך של מרי אזרחי נגד החלטות אלה.2
מאז ומתמיד הצליח השמאל לחולל משבר זמני באמצעות חריגה מנורמות מקובלות (למשל, סרבנות-שירות), וכאשר חזר ונתקל בתוצאות מעשיו בדמות תגובות האופוזיציה באותו מטבע, "יצא מכליו".
3 גם הערבים משחקים כאן משחק מסוכן למדי, שכן אם כוונתם להשיג לגיטימציה ושת"פ עם המגזר היהודי בחיי היום-יום, לא ישיגו זאת ע"י ניכורו, מתוך התערבות בפועל בוויכוח אידאולוגי-לאומי ברחוב היהודי. אין ספק שהתערבות כזו לא תתקבל בסובלנות כיום. אם תקרה בעוד שנות דור, לאחר השתלבות נרחבת וביסוס יחסי המדינה היהודית עם המיעוט הערבי, יהיה המצב שונה מהותית.
במחשבה שניה, כל התרגילים האפשריים במצב שנוצר בעקבות בחירות אלה והתייצבותו הברורה של ליברמן נגד נתניהו אישית, אינם מובילים לממשלה יציבה. לפיכך, אם לא יצליח הימין לקבל תמיכה פוליטית יציבה מ-4 חברי כנסת שנבחרו בבחירות האחרונות,
בטרם ייעשה מהלך חמור של שבירת כלים ע"י הרוב הפרלמנטרי החדש, הדרך היחידה לפתור את התסבוכת בגירסתה הנוכחית, הן בחירות חדשות, בפעם הרביעית.
אולם, הפעם חייבת הכנסת לערוך שני שינויים בתהליך, לפני הבחירות: א. העלאת אחוז החסימה ל-4% (כ-5 מנדטים). ב. חובת קיום פריימריז בכל המפלגות הרצות בבחירות, לבחירת המועמדים לח"כים ומתוכם לראשות הממשלה.
השסע הלאומי שנחשף שוב בבחירות אלה, הופך בהשפעת תוצאתן לבעיה חברתית - פוליטית מרכזית של ישראל. הרעיון הנואל המבקש לשבור את כללי ההתנהלות הדמוקרטיים המקובלים, מסוכן ועשוי לחולל מרי אזרחי. ללא פשרה זמנית בין הגושים הגדולים, הקמת ממשלה זמנית עם רוטציה, ליעדים מוגדרים ומוסכמים ללא תכתיבים ובחירות חדשות - יש רק ברירה אחת: בחירות רביעיות לאלתר.
תמו הבחירות, תמה ספירת הקולות ואמור היה להתחיל עידן ההתעשתות וההיערכות לטיפול בבעיות האמת של המדינה. את הדברים הבאים כתבתי לאחר פרסום תוצאות סקרי הבחירות שהתפרסמו עם סגירת הקלפיות. נראה שיכולתו של עם ישראל להפתיע את עצמו ולסבך את חייו, גדולה בהרבה מכל מה ששוער ערב בחירות אלה.
הבחירות: שלוש אנחות רווחה?!
ראשית, ראש הממשלה הבאה יהיה נתניהו.
שנית, פוטש הגנרלים והמערכת המשפטית נכשל, הציבור יצא גדול ודמוקרטי למופת.
שלישית, נפטרנו, סוף-סוף מהדמויות השליליות של
אהוד ברק,
אהוד אולמרט ובקרוב, כנראה, גם מלפיד, כמי שמבקשים למצב עצמם כדמויות פוליטיות דה- לוקס במדינת ישראל. הללו פסולים בעיני גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון, והיו בין הגורמים הראשיים לאווירת ה"עליהום" הרב-צדדית בבחירות אלה.
סביב אלה ניתן היה לעצב את הציפיות הבאות:
- תוכנית טראמפ יוצאת לדרך
- מדיניות הצמיחה והמיסוי במשק עתידה לעבור רוויזיה יסודית.
- תתעצם ותתרחב מדיניות פיזור האוכלוסין - מיתון ממשי של הגידול הדמוגרפי במרכז הארץ ופיתוח מואץ של הנגב והגליל.
- תבוצע ראורגניזציה מקיפה במערכת המשפט וביחסי הגומלין בין זרועות הממשל בישראל, במטרה להגדיר בבהירות את מקורות הסמכות השלטונית, דרכי ביטויה ודרכי אכיפתה, ובכלל זה משטר הבלמים והאיזונים בין הרשויות ובתוכן.
- תואץ התוכנית לשילוב ערביי ישראל בחיים המדינה כמיעוט משמעותי אך קונסטרוקטיבי.
- יעוצבו מחדש או יעודכנו חוקי היסוד המגדירים את אופיה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, מדינה בעלת משטר דמוקרטי ומדינה מתקדמת מבחינה כלכלית וטכנולוגית. שילוב הערבים ישקף עיקרים אלה ויקבע גבולות ומגבלות על כל ניסיון לשנות את אופיה הלאומי. הסכמה לקבלת אזרחות ישראלית תחשב כשבועת אמונים למדינה, חוקיה ומוסדותיה.
- ליבת החוקים הסוציאליים, תעבור בחינה מחודשת, במטרה להשתית על יסודות מעודכנים וראליים. נושאים כחלוקת העושר הלאומי, השלמות הכנסה מסוגים שונים, הנגזרים מיציאה לעבודה שבסיס ההשתכרות בה אינו תואם את העידן הנוכחי, שכר מינימום, תמהיל המיסוי ישיר / עקיף, ביטוחי חובה ותנאי פרישה - העקרון המנחה יהיה השוואת תנאי היסוד לכל, בצרוף מענקי עידוד ותגמול על תרומה עודפת לחברה.
- תוכן ותופעל תוכנית כוללת לטיפול ברצועת עזה הכוללת פרק צבאי ופרק כלכלי-חברתי-פוליטי, במטרה להוציאה לפועל בקדנציה הקרובה, במנותק משאלת הטיפול באיו"ש ובחזיתות אחרות. מבחינה צבאים יהיה היעד פירוז הרצועה, פירוק האירגונים המיליטנטיים מנשקם והקמת ממשל אזרחי מקומי ואוטונומי. המטרה המדינית היא חיסול האלימות נגד אזרחים ופיקוח ישראלי-מצרי משותף על הקשר בין הרצועה לעולם החיצוני.
