בסוף השבוע שעבר, פרסמה ועדת הבחירות לכנסת את מפת המנדטים העולה מספירת הקולות. נתונים אלה הם נתוני אמת, משום שכל הקלפיות נספרו (כולל המעטפות הכפולות). וכן שוקללו הסכמי העודפים. הפתעות קרוב לוודאי, כבר לא יהיו.
על-פי הודעת הוועדה, התפלגות המנדטים היא כדלהלן: 36 מנדטים לליכוד (וזו לפיכך המפלגה הגדולה ביותר), 33 מנדטים לכחול לבן. לרשימה המשותפת (השלישית בגודלה), 15 מנדטים,
ש"ס - 9.
יהדות התורה - 7,
ישראל ביתנו - 7, העבודה-גשר-מרצ - 7 מנדטים, ימינה - 6 מנדטים. לגוש הימין לפיכך - 58 מנדטים, לגוש השמאל ללא ערבים - 47, עם המשותפת - 62.
אז מה היה לנו?
לראשונה בתולדות ישראל נסובו בחירות לכנסת על סאגה אישית לחלוטין. כחול לבן זכתה בנקודות כאשר הצליחה למקד את הבחירות הללו בשאלת אישיותו ונוהגיו של נתניהו. אך כשלה באופן חמור, במבחן התוצאות האישיות של קמפיין זה, כאשר הליכוד זכה בשלושה מנדטים נוספים (עליה של כ-10% בהשוואה לבחירות הקודמות).
ועם זאת האסטרטגיה בה נקטה המפלגה החדשה דחתה לשוליים כל נסיון למקד בחירות אלו סביב אידיאולוגיה כל שהיא, בין אם היא חברתית ובין אם היא מדינית. כחל"ב הצליחה לדלג מעל לדיון נחוץ אף הכרחי בעניינים מדיניים. תוכנית המאה, המבטאת לראשונה את רצון האמריקנים לרדת סופסוף מעל הגדר, עליה ישבו, רגל פה רגל שם, מאז הכרזת המדינה, זכתה רק לגמגום מעורפל וחמקני של
בני גנץ, מאימת הברית הצפויה עם הרשימה המשותפת. כנ"ל תוכניתו של נתניהו לסיפוח הבקעה, שקיבלה כמסתבר אישור אמריקני מראש. שני השגים מדיניים היסטוריים אלה, לא מומשו ונקברו תחת הררי ההריסות המדיניות שעתידה לגרום אותה ברית.
ה"אידיאולוגיה" היחידה אותה שמענו השכם והערב, הקְרֶשְצֶ'נְדוֹ, של
מפלגת כחל"ב, הייתה הפמפום בתופים ובחצוצרות של "רק לא ביבי". האם אפשר לנשום לרווחה, כאשר אנחנו משוחררים מהמאבק המכוער שליווה את מערכת הבחירות האחרונה? - אז זהו, מסתבר שלא.
התוצאות (אלא אם כן ישיג הליכוד דחייה בפרסומן, עקב פניה לבג"צ), מבשרות על מגמה המתחזקת אף מעמיקה, במרחב הפוליטי החדש שנוצר בעקבות הופעתה של כחול לבן על במתו. הראשונה - המשך שלטון הימין ה"רך". לא זה הקשה של 'ימינה' (בנט, שקד), גם לא זה הקשה של 'האיחוד הלאומי - תקומה' (סמוטריץ). התוצאות משקפות בקול גדול את רצונו של הציבור: המשך כהונתו של נתניהו כראש ה
ממשלה. הן מהוות הצבעת אמון ברורה באיש ובאופן מילוי תפקידו. בשים לב למאבק הצפוי סביב רצונה של כחול לבן להביא לשת"פ עם המשותפת מחד-גיסא ופעולה למרות סלידתו של הציבור ממהלך כזה. בעת כתיבת שורות אלו מסתמן כי מספר חברי כנסת הודיעו להנהלת מפלגתם - 'הקוקפיט', כי הם מתנגדים לשת"פ כזה.
יש לציין את חשיבותה של התקשורת, הפרינט והאלקטרונית, שהצטרפה בכליהָ שלה, לאותו קרשצ'נדו אנטי ביבי. המדיה לסוגיה (לא זו החברתית!), העניקה לגיטימציה יקרה מפז, לכחל"ב במהלכיה הצפויים. היא הכשירה מהפך שנראה לרוב הציבור היהודי פסול מעיקרו, בתמורה לרצונה להרכיב את הממשלה הבאה. את ה"גוש" הזה יצרה התקשורת, כפאטה מורגנה, אותו תעתוע אופטי, שכולו אשליה, להטעיית הצופים בלבד. למעשה "גוש" זה, הוא בבחינת בלון עשוי ממי סבון וממולא באוויר חם, מתנוצץ באלפי זהרורי אור וצבע. בפועל הוא קיים לשנייה בלבד. הוא עתיד להתפוצץ מיד כאשר יגיע הנושא הביטחוני הראשון אל שולחן הממשלה החדשה, אם תקום. יהיו אלה נושאים טריוויאליים, דוגמת הסגר על עזה או המאבק נגד האירנים בסוריה.
את הבחירות הללו יש לבחון ברזולוציה גבוהה יותר מזו המקובלת. כך למשל התחזקות הליכוד בשכונות ותיקות, בעלות צביון מיוחד. לדוגמה שכונת רחביה בירושלים, חממה ידועה, בה צמח עולם המשפט הישראלי. כאן זכה הליכוד, לראשונה, ברוב ברור. ההצבעה לכנסת סיפקה 25% לליכוד ו-22% בלבד לכחול לבן. בקריית מוצקין, קיבלה כחול לבן בבחירות באפריל 2019 - 34%, לעומת 33% לליכוד. הפעם הצביעו 40% לליכוד מול 37% לכחול לבן. תהליך זה מחייב את ראשי כחול לבן להעניק לו תשומת לב מיוחדת. מהנתונים עולה עוד כי מפלגת הליכוד קיבלה 93 אלף קולות יותר לעומת הבחירות בספטמבר. הרשימה המשותפת התחזקה ב-60 אלף קולות יותר לעומת הבחירות הקודמות.
במציאות פוליטית "נורמלית", משוחררת מסיסמאות רוויות שנאה דוגמת סיסמת הצ'ילבה, 'רק לא ביבי', סיסמת החרמה שכשלה למעשה במבחן התוצאה העכשווי, היו שתי המפלגות הגדולות נועדות יחדיו על-מנת לתכנן ממשלת אחדות לאומית. אלא שהמציאות הישראלית, מוכיחה שיש עדיין גורמים שיעשו הכל כדי לנפוח רוח חיים בסיסמה העבשה: צפו להופעתם במשנה מרץ של ארגוני זכויות אדם (בתנאי שהוא אפריקני), שוחרי איכות השלטון למיניהם, טייסים ששכחו מזמן את טיסתם האחרונה לפני עשרות בשנים, רופאים בגימלאות, 'נשים בשחור', נשים בלבן, איגוד רופאי השיניים, 'זוכרות' 'מחסום ווטש', ארגון הסנדלרים ועוד ועוד. עד מהרה יצבאו כולם על פתחי ביהמ"ש העליון (שכמובן יקבל את המתגודדים הללו בזרועות פתוחות), ולמה לא, הרי כך זוכה המוסד התפוח מרוב חשיבות עצמית, שוב ושוב בעדנה המזומנת לו חדשים לבקרים. ומה הוא תוכן דרישתם? לא להתיר לנתניהו להרכיב ממשלה. בניגוד מפורש אומנם לחוק הכתוב. אבל מדוע החוק הכתוב צריך לעניין אותם? ארגוני ההתחסדות השונים ממשיכים להתעלם מהמציאות החדשה, המתחזקת מבחירות לבחירות.
ואכן, אותם שועלים קטנים, הממהרים לחבל בכרמים של הדמוקרטיה הישראלית, השכימו קום, מיד עם הנץ החמה, שהרי שנתם נדדה מדאגה לעתידה של ישראל, וכבר בבוקרו של יום שלישי, חזרו באחת למרחב הציבורי שלנו עם הסיסמה שבלתה כבר מזוקן ומשימוש יתר. כן ניחשתם נכון: "רק לא ביבי". תוצאות הבחירות לא לימדו אותם מאומה. ראש החץ של ארגונים אלה, התנועה לאיכות השלטון, מיהרה לפנות לבג"ץ, בדרישה שעליון יקבע כי אין להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, בשל היותו נאשם בפלילים. לפיכך, הם קובעים בנחרצות, כדרכם בקודש, אין הוא כשיר לנהל את ממשלת ישראל. כמה צחור, כמה מתוק, כמה נאצל מרוב התחסדות... וכמה יקשה על ביהמ"ש לסרב... כמיליון ומחצה מצביעים הצביעו בעד נתניהו? אנחנו, השופטים, שקולים כנגד כו—לם! השופטים, איך לא, נמנעו מלדחות את הבקשה על הסף ורק דחו אותה משום שבשלב זה בחינתה עדיין איננה אקטואלית...
ואם נחזור לרגע לעיון בתוצאות הבחירות באותן שכונות ותיקות שהוזכרו לעיל (רחביה, קריית מוצקין), הרי שהן מזכירות את השינוי הדמוגרפי שחל בישראל בכלל ובשכונות האלה במיוחד. ותיקים, יקים - אשכנזים, ברובם המכריע, דור צעיר, מצאצאי אותם מייסדים שוב לא צועד על-פי אותם פעמי הדרך שטבעו הוריו. יש לו מסלול משלו, והוא בבירור נוטה ימינה.
על במת התקשורת: המדיה החברתית
עוד שינוי משמעותי רב משקל חל בשנים האחרונות, ובמערכת הפוליטית (שאיננה ימין), סרבו להבין את משמעותו, אף שנוכחותו במרחב הציבורי הולכת וגדלה: מדובר בהופעתה של המדיה החברתית. בעוד הפרינט והמדיה האלקטרונית (כולל הוויזואל), נוטים בחלקם הגדול למרכז/שמאל והביטויים לכך מרובים מספור, ומחייבים דיון מיוחד, ראו השנים האחרונות כיצד מדיות 'מסורתיות' אלו מעקמות את המציאות, מעוותות אותה, ללא בושה. מתעלמות ממידע שאינו נוח לשמאל ומסלקות מידע המיטיב עם הימין. בתקופת ביניים זו אסור לזלזל בהשפעתן של מדיות אלו, אולם היא פוחתת והולכת. בינתיים נוצר ניכור גובר והולך בינן לבין ציבור הבוחרים והמשפיעים. תהליך זה צומח במהירות מבחירות לבחירות. בקמפיינים הפוליטיים האחרונים, הפך ניכור זה לקרע של ממש.
בעוד מופיעות דרישות תקיפות להרחקתם של מגישים/כתבים המבזים את אומנותם והופכים אותה לקרדום לחפור בו כנגד מוסכמות, שהן בבסיס הקמתה של ישראל, כמדינה יהודית-ציונית, התרבו תופעות של מגישים שאינם יודעים או מסוגלים לעשות הפרדה בין מקצועם-אומנותם לבין מאווייהם הפוליטיים. השוואות עם משטרים אחרים בעבר, הדבקת תוויות ומושגים כגון פאשיזם, נאציזם, דיקטטורה, על תנועות לגיטימיות במרחב הפוליטי הישראלי, הטבעת טרמינולוגיה שאין לה כל שחר, כל בסיס במציאות, על גופים ציבוריים לגיטימיים, ועל כל דבר שאיננו מזוהה עם השמאל, נטייה פסולה שגם חלקים חשובים באקדמיה לקו בה, כל אלו הרחיקו את עולם הימין הרחק מעולם השמאל וגם מעולם המשפט.
עולם המשפט תימרן עצמו לעין הסערה
הזכרנו למעלה את ארגוני החברה האזרחית או המגזר השלישי. אלה הם ארגונים, הפועלים ללא כוונת רווח, אינם סמוכים אל שולחן הממשלה, אך נהנים משום מה מגישה בלתי מוגבלת אל המדיות השונות ואל... בית המשפט.
קיימים למעלה מ-29 אלף ארגונים העונים להגדרתם כארגוני החברה האזרחית (מונח מכובס לגופי שמאל העוינים את הימין ואת מצביעיו, ותוך כדי כך גם זוכים במימון נדיב מגורמי חוץ לא ישראלים). ארגונים אלה מילאו תפקיד הרסני לגבי תוכניות הממשלה בנושאים רבים ומגוונים ביניהם חיפוש פתרון אפקטיבי, בהסכמת מדינות ידידותיות באפריקה, אביב. כאן השליט הבג"ץ את הכלל: עוול לבעיה הממארת של המסתננים בדרום תל מתקנים בעוד עוול.
בעזרת מצג השווא של הגנה על הדמוקרטיה כביכול, צרו ארגונים אלה על בית המשפט כל פעם שהונחה לפתחו בעיה הקשורה בשלומם של אזרחים יהודיים מול אחרים, והרשימה ארוכה: בניה ביו"ש מול "בעלי נכסים", מומצאים, ערביים ("סבא שלי נטע שם עץ לפני 100 שנה"), הריסת בתים ללא רישוי של יהודים והימנעות קפדנית מהריסת מבנים ערביים ללא רישוי. אמות מידה שונות כלפי מתפרעים ערביים העושים שימוש באבנים ובבקתבי"ם, נגד מתגוננים יהודיים, ביזה אלימה של משקים יהודיים בסְפַר הישראלי, והחמור מכל: איחוד משפחות ערביות, דווקא בישראל, ולא ברשות הפלשתינית. בסעיף זה לבדו נוצרו עשרות אם לא מאות אלפי הפרות חוק אם על-ידי ריבוי נשים ואם בהגירה לישראל. עצימת עיין והתעלמות מביצוע זוחל של זכות השיבה, לכאורה טיפין טיפין, למעשה בהקפים גדולים, בלתי ניתנים למדידה, בשל שיתוף פעולה ואירוח של משפחות ערביות אזרחי ישראל. כל אלה מגובים בפועל על-ידי ענישה מקלה באופן קיצוני של מערכת השיפוט, כלפי עבריינים מהצד הלא יהודי. פוליטיקאים ערביים המשבחים מעשי טרור ופגיעה באזרחים, אינם מודרים מהכנסת ואילו כלפי יהודים נוהג ביהמ"ש בחומרה רבה.
מעבר לכל האמור לעיל, רווחת ההרגשה הקשה בציבור, כי המערכת המשפטית, שבעבר זכתה לאימון כה גדול של הציבור, ללא הבדל דת, מוצא, או השקפה פוליטית, הפכה בשנים האחרונות למועדון אקסקלוסיבי עם נטייה אנרכיסטית שמאלנית של חבריו. אי-האמון במערכת, כפי שמציינים סקרים שונים, גדל מאד. סירובו העיקש של היועמ"ש לפתוח בחקירה של עלילות כחול לבן וחברי הקוקפיט, ובמיוחד של בני גנץ ואשכנזי, בעוד ראש הממשלה נחקר חדשים לבקרים בקשיחות יתר, תוך סיוע בעייתי בעדי מדינה, עיכובים מתמיהים בחקירותיהם של
רות דוד ואחרים, כל אלה הדגישו במרקר צהוב את המצב הבעייתי אליו נקלעה מערכת המשפט.
הצלחתו של רה"מ בבחירות האחרונות מדגישה שוב עובדה זו. הציבור איננו מאמין בתוצאות חקירותיהם של עדי המדינה בגינו. אזרחי ישראל משוכנעים כי העמדת נתניהו לדין, היא בבחינת תפירת תיקים לראש הממשלה, על לא עוול בכפו, כי מדובר בניסיון לקבוע מציאות פוליטית חדשה בכפיה ושלא באמצעות הליך דמוקרטי תקין. נטען כי ביהמ"ש פיתח, תחת הכותרת "הכל שפיט", עוינות גוברת לאתוס הציוני. הוא שואף עתה לשנות צביון השלטון בישראל ובין היתר לשנות נושאים שהם בלב העשייה הציונית: מדיניות ההגירה של ישראל ולמעשה את חוק השבות, בלא סמכות ובכפיה, תוך ביזוי המערכת הדמוקרטית, שרק היא מוסמכת לבצע שינויים כאלה.
אלו הן המשמעויות של תוצאות הבחירות. אלו הן המשמעויות של ניצחון נתניהו, אלא שספק אם ניתן יהיה לממשו, הלכה למעשה.
