כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, כנסת נכבדה, נושא ההצעה לסדר-היום שלפניכם הוא מסמך הקרוי: החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל. אני מדגיש את המלים: הערבים הפלשתינים בישראל, וזה לא פרי דמיוני או פרי דמיונו של מישהו, אלא כך נקרא המסמך, פשוטו כמשמעו.
היכרות קטנה עם המשפט הראשון של אותו מסמך, המשתרע על פני 40 עמודים, ואני מצטט: אנו הערבים הפלשתינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלשתיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האיסלאמי והאנושי. עוד ציטוט שיכול להסביר לכם את הרעיון המנחה של המסמך, ואני מצטט: מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78% משטחי פלשתין ההיסטוריים.
יוזמי המסמך הם הוועד הארצי של ראשי רשויות מקומיות בישראל, שנותנים עידכון שוטף בכל הנוגע למסמך לוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שערביי ישראל קושרים את עצמם לפלשתינים ודורשים דרישה ברורה לבטל כל זיקה למושג ערביי ישראל ולמדינת ישראל.
זה לא הסוף לעומק השנאה המבצבצת מבין מילותיהם של המלומדים הללו. בכל המסמך אנו עדים לחתרנות לשמה נגד המדינה היהודית, ולא רק נגד המדינה אלא גם נגד סמליה. בעיני מסמל מסמך זה בראש ובראשונה את ההתאחדות של כל כוחות הרשע נגד מדינת ישראל, ובעצם כורתים ברית עם נסראללה ו
אחמדינג'אד ומבקשים גט ממדינת ישראל.
אני מדגיש שנית כי החבורה שכתבה את המסמך - ראשי רשויות, מרצים באוניברסיטה - מקבלים שכר ממוסדות המדינה, והם אזרחי מדינת ישראל מן המניין הנהנים מכל הזכויות והשוויון שמדינת ישראל נותנת לאזרחיה. הם מוגדרים בקרבנו ערביי ישראל, אך ההגדרה ערביי ישראל מבוטלת על-ידי מחברי המסמך באופן מוחלט. הם קושרים את עצמם באופן מוחלט לעם הפלשתיני ובכך הם אומרים שהם אינם שייכים למדינתנו.
עמוד האש
יתרה מזו, רציתי להגיד לכם תודה על כך שהוכחתם מבחינה רעיונית את מה שבעצם אנחנו כמפלגה אומרים במשך שנים, שאינכם אמינים ולא נאמנים למדינת ישראל ואתם חותרים תחתיה כל העת וכל זמן שאפשר. המתכון אולי נכון מבחינתכם, אבל אני אפנה אתכם למצע שלנו שבו אנחנו מסבירים בצורה מפורשת איך אפשר לפתור את הסכסוך בדרכי שלום ובהפרדת העמים. את ההצעה לסדר הגיש לא אחר מאשר חבר הכנסת
רוברט אילטוב מסיעת "ישראל ביתינו" ב-7 מארס 2007, במצוות אדונו,
אביגדור ליברמן.
ואכן, בפולמוס המתעצם סביב ההתכנות המסתמנת לכינונה של ממשלת מיעוט בראשות "כחול לבן" בתמיכה מבחוץ של "הרשימה המשותפת", שומה שתינתן תשומת לב מודגשת למסמך שכותרתו "החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל" שראה אור בשנת 2006 והתקבע מאז כסוג של "מגנה כרטה" המהווה מעין "עמוד אש" המנחה את מצעה של "הרשימה המשותפת".
מסמך החזון מעצב את תפיסת עולמה של התנועה הלאומית הערבית בישראל שהיסוד המוסד שבה מגולם במטרה האולטימטיבית לבטל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. אליבא דמנסחי החזון - ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל ו-הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, לא ניתן לתייג או להגדיר את ישראל כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה אתנוקרטית (דהיינו הזיהוי האתני כמרכיב קובע), כמו טורקיה, סרילנקה, לטביה, ליטואניה ואסטוניה. משטרים אלה מעניקים לקבוצות המיעוט שוויון חלקי ומשתפים אותם באופן מוגבל בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתקשורתיים, אם לעולם אינה שווה לזו לה זוכה קבוצת הרוב, ותוך נקיטת מדיניות קבועה ומתמשכת של שליטה ופיקוח המבטיחה לשמר את ההגמוניה של הרוב והשוליות של המיעוט.
נקודת המוצא של מחברי מסמך החזון היא כי ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלשתין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלשתינים.
מולדת משותפת
אשר על כן המטרות האסטרטגיות שהוצבו במרכז תביעותיה של החברה הערבית פלשתינית לשני העשורים שתחילתם בשנת 2006, מתמצות ב-:
א. הכרת המדינה באחריותה לנכבה הפלשתינית בשנת 1948 ותוצאותיה לגבי הפלשתינים בכלל, ולאזרחי ישראל מבינם בפרט;
ב. הכרת המדינה בערבים הפלשתינים בישראל כקבוצה לאומית ילידה (וכמיעוט לפי ההגדרות הרלוונטיות באמנות הבינלאומיות) שיש לה הזכות, במסגרת המדינה והאזרחות, לבחור ישירות את נציגיה ולנהל את ענייניה הייחודים (התרבותיים, החינוכיים והדתיים), ולכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים.
ג. הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת לאזרחיה הערבים הפלשתינים והיהודים (יש לפעול לעיגון עקרון זה בפרק מבוא בחוקי היסוד ובחוקה העתידית לישראל) כך שהיחסים ביניהם יושתתו על זכויות האדם והזכויות האזרחיות המלאות השוות על בסיס האמנות הבינלאומיות וההצהרות וההסכמים הבינלאומיים הרלוונטיים. בין שתי הקבוצות ישררו יחסים הדדיים המושתתים על עקרונות הדמוקרטיה ההסדרית (קואליציה רחבה בין האליטות של שתי קבוצות לאום; ייצוג יחסי הולם; זכות וטו הדדית וניהול עצמי לעניינים ייחודיים).
ד. הכרת ישראל בזכויות המיעוטים לפי האמנות הבינלאומיות, כך שתכיר במעמדם המיוחד של הערבים הפלשתינים בישראל במוסדות הקהילייה הבינלאומית, ושיוכרו כמיעוט לאומי ותרבותי; כילידי הארץ שיש להם אזרחות מלאה בישראל, הזכאים להגנה וחסות ותמיכה בינלאומיים על-פי האמנות וההסכמים הבינלאומיים;
ה. ישראל תפסיק לנקוט כל מדיניות ויישום כל תוכנית הנגוע בהעדפת הרוב, ואף תפעל להסיר את כל גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים, ובמיוחד במישור המעשי, המבני, המשפטי והסימבולי. ותאמץ מדיניות שיש בה אלמנטים של "העדפה מתקנת" בכל תחומי החיים, כדי שניתן יהיה לפצות את האזרחים הערבים הפלשתינים בגין כל הנזקים שהוסבו להם עד כה כתוצאה ממדיניות ההעדפה האתנית כלפי היהודים.
ו. ישראל תכיר בזכותם של בני העדה המוסלמית בניהול ענייני הוואקף האיסלאמי והמקומות הקדושים, ותסיר ידה מהמקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים, כחלק מהזכויות הקולקטיביות המוקנות לערבים הפלשתינים בישראל.
ז. ישראל תכיר בזכותם של הערבים הפלשתינים בישראל לקיים קשרים לאומיים, אזרחיים, תרבותיים וחברתיים עם שאר חלקי העם הפלשתיני וכל מרכיבי האומה הערבית והאיסלאמית.
חידה לא פתורה
/BU>
הנחות המוצא של מנסחי מסמך החזון מושתתות על שתי "עובדות" מכוננות בראייתם, אשר יש להביאן בחשבון בגיבושו של המעמד המשפטי של הערבים הפלשתינים בישראל:
א. היותם של הערבים הפלשתינים בישראל בעלי הארץ המקוריים, אשר יש להם קשר אינטגראלי והיסטורי בינם למולדתם מבחינה רגשית, לאומית, דתית ותרבותית.
ב. היותם חלק בלתי נפרד מן העם הערבי הפלשתיני.
מי שהוכה בתדהמה לשמע דבריו הנכוחים של חבר הכנסת
אחמד טיבי, ב-22 ספט' 2019, במעמד ההמלצה על ח"כ גנץ אצל נשיא המדינה, לפיהם "הדם שלנו אינו דם זול אנחנו הערבים לא חצר אחורית אנחנו לא אורחים אנחנו בעלי הארץ הזו והאוכלוסייה הזו שלחה אותנו לעשות שינוי", ראוי שיפנים שהדברים לא "נשלפו מן המותן", אלא היו חלק ממשנה סדורה. שתיקתו של הנשיא בהקשר זה במעמד הנזכר לעיל, נותרה תמוהה ובגדר חידה בלתי פתורה.
מסמך החזון של הערבים הפלשתינים בישראל, העסיק בשעתו בפרופיל גבוה, את התקשורת הישראלית כמו גם את גופי המחקר וההערכה השונים, במערכת הביטחון ומחוצה לה, והוצג כביטוי מובהק ומסוכן של הרמת ראש והמחשה לתביעות לאומיות קולקטיביות של הערבים תושבי ישראל. אולם, דומה כי נבלע בהמולת העיסוק במהפכה החוקתית של בית המשפט העליון ובשיח הזכויות האוניברסאליות. בעוד שהציבור היהודי עבר לסדר היום, חלחלו עקרונות החזון לשורשים הרעיוניים של מובילי הדעה במגזר הערבי והפכו למצע מנחה של מעין "הכרזת עצמאות" של ערביי ישראל, על המשתמע מכך.
בחלוף יותר מעשור הסתמנה מעין התעשתות של הממסד הלאומי-ציוני, שביטויה המובהק בא לידי ביטוי בחקיקת "חוק יסוד מדינת הלאום", ב-2018. במהותו, חוק הלאום הוא בגדר תגובה "ציונית הולמת" לרעיון המהותי המגולם במסמך החזון של הערבים הפלשתינים בישראל. הוא נועד לעגן הכרעה היסטורית השמה לאל אשליות מסוכנות של מיעוט המובל בידי קבוצה אינטלקטואלית מתוחכמת, הזוממת לגרוף אהדה בקרב ישראלים פוסט-ציונים שמזה זמן כבר אינה מזדהה עם הרעיון המכונן של מדינה יהודית ודמוקרטית. לדידה, ציונות ודמוקרטיה הן הפכים שלעולם לא ישתלבו, ומכאן יש להתקדם בנון שלנטיות, אל מימוש הרעיון של "מדינת כל אזרחיה".
במחשבה לאחור ניתן להפנים עד כמה הייתה נאיבית הזדהותם של בכירי מערכת הביטחון לשעבר עם בני בריתנו הדרוזים, בתואנה כי חוק הלאום מחולל שינוי במעמדם. בקלות דעת הם העניקו רוח גבית דווקא ליוזמה בהובלת "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", לכרסום של ממש במעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והזרקת אדרנלין לחזונם של הערבים הפלשתינים בישראל, לכינון מדינה דו-לאומית, בהובלת הרשימה המשותפת המכילה במסגרתה את
בל"ד, תומכת הטרור המובהקת.
מסר ברור
הקלות הבלתי נסבלת של ההתייחסות המלטפת של התקשורת המיינסטרימית ללגיטימיות של
עצם הרעיון לשלב את 15 המנדטים של הרשימה המשותפת ב
ממשלה בהובלת
בני גנץ, מעוררת תהיות באשר למסר החבוי בהקשר זה, דהיינו עיגון הארגומנט לפיו 62 חברי כנסת אמרו "לא" ל
בנימין נתניהו בבחירות 2020, תוך ביטול מופגן של הבידול בין חברי כנסת יהודיים לבין חברי כנסת אנטי ציוניים. במדינת ישראל ובפרט בהינתן מסמך החזון של ערביי ישראל, שהוא הבסיס הרעיוני של מצע הרשימה המשותפת, ראוי להכיר בעובדה לפיה 58 חברי כנסת של מפלגות גוש הימין טומנים בחובם מסר ברור, לפיו כינון ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת כמוה כתקיעת סכין ברעיון הציוני ותוחלתו.
מתן לגיטימציה לשיתוף הרשימה המשותפת כנדבך עקיף או ישיר בממשלה עתידית בישראל, כמוהו כהכשרת הקרקע לקידום החזון האסטרטגי הערבי-פלשתיני "בדלת הקדמית", מה גם ששנת 2020 משיקה היטב למסגרת הזמנים של החזון הנ"ל מ-2006, שנקבה מסגרת של שני עשורים למימושו. ההתבטאויות מפיהם של חברי כנסת ערביים כבר בשלב טרומי, לפני פתיחת הליך ההתייעצויות אצל נשיא המדינה, מעידות כאלף עדים על ה"שפנים" הטמונים באמתחתם, דוגמת התביעה לביטול חוק השבות וחוק הלאום כדרישות סף. האמנם "המטרה מקדשת את האמצעים" כמימרתו של הוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאוולי? באנגליה השמרנית נהוג להשתמש בביטוי הנחרץ IT’S NOT DONE, בבחינת מעשה שלא ייעשה.
