התפרצות הקורונה מסמלת את סופו של עידן זהב. במשך 75 שנה הפכו תושבי העולם המערבי ליותר עשירים, יותר חופשיים ויותר מחוברים – בזכות החופש הכלכלי והגלובליזציה שבאו בעקבות מלחמת העולם השנייה. המלחמות פחתו והשגשוג גדל, כאשר אפילו מדינות שהיו מסוגרות או קומוניסטיות הצטרפו לשוק העולמי.
הבעיה הייתה – כותב דניאל חנן, בעל טור בדיילי טלגרף – שמעולם לא נעשה מאמץ להבין מה מניע את ההתעשרות; היו אפילו שסירבו להכיר בכך שהיא מתרחשת. מאז 1945 הוכפלה אוכלוסיית העולם פי שלושה, ומספר החיים בעוני ירד בשני שלישים. אבל סקרים מלמדים שרק 10% מתושבי העולם יודעים על כך, והרוב פסימיים ללא הצדקה. זו גם הסיבה לתגובות ההיסטוריות לקורונה: אנחנו חושבים מהבטן, לא מהראש. המוח שלנו מגיב למחלה בלתי מוכרת ברצון לסגור הכל.
לטענת חנן, אין הצדקה מדעית למנוע טיסות, במיוחד בין ארצות בעלות שיעור הידבקות דומה. אבל בזמנים של לחץ אנחנו נסוגים להרגלים שבטיים ורואים זרים כמי שנושאים מחלות. מזה שבועות מספרים לנו שהמגיפה היא תוצאה של הגלובליזציה, שיש צורך להפחית את התלות במדינות כמו סין, שחייבים להגדיל את הייצור העצמי של מזון ותרופות. אלא שהטיעונים הללו פונים לאיש המערות שבתוכנו והם מוטעים לחלוטין.
מגיפות אינן תוצאה של גלובליזציה. במגיפה השחורה מתו עשרות מיליונים, וכמובן ללא כל קשר לגלובליזציה שלא הייתה קיימת. ואילו ייצור-עצמי אינו מבטיח ביטחון. מדינות רבות גידלו בעצמן את רוב מזונן, וזה לא הציל אותן מאותה מגיפה. ביטחון תזונתי אמיתי נעוץ דווקא בביזור גלובלי של שרשרת האספקה. המדינה בה המזון הוא הזול ביותר היא סינגפור, שאיננה מייצרת בעצמה אפילו קילוגרם אחד של חומרי גלם. בקצה השני של הסקאלה ניצבת
קוריאה הצפונית, בה ייצור-עצמי הוא האידיאולוגיה השלטת.
הגלובליזציה עליה מושתת העושר של המערב מעולם לא הייתה נושא לדיון של ממש. זה פשוט קרה ומשום שזה עבד – אנשים זרמו איתה. הבעיה היא, טוען חנן, שיסודותיה תמיד היו בלתי יציבים. "הרע חזק יותר מן הטוב", נהג לומר הפסיכולוג ההתנהגותי עמוס טברסקי. אנשים מקבלים כמובן מאליו את היצירה של משרות במסחר, בשירותים הפיננסיים, בביו-טק ובמשפט; אבל אם מספנה אחת נסגרת – מיד מאשימים את הגלובליזציה.
עוד לפני שפרצה הקורונה, החלה תגובת-נגד לגלובליזציה. הפרוטקציוניזם היה בעלייה בוושינגטון, בריסל ובייג'ינג. גם בצד הימני של המפה נשמעו אזהרות נגד אמון עיוור בקפיטליזם וטענות לפיהן החברה משרתת את השווקים הפיננסיים במקום להפך. אבל לא היה שום אמון עיוור בתמיכה בשווקים החופשיים. האמון הזה מבוסס על עובדות מוצקות, לא על תחושות. הוא מבוסס על האמונה לפיה אל לנו לכפות על אחרים את האידיאולוגיות שלנו. הוא מבוסס על כך שמוטב לתת לעניינים להסתדר מעצמם מאשר לנסות לכפות עליהם כללים.
אלא שאת הטיעונים הללו קשה למכור אפילו בזמנים הטובים ביותר, קל וחומר – בעת שמתפשטת מגיפה. לדעת חנן, אנו עתידים להסתכל אחורה של השנים 2020-1945 כעידן בו החופש קיבל הזדמנות והוכיח את ערכו, אך נזנח למרות זאת. השווקים החופשיים חילצו מיליארדים מעוני, הוסיפו עשרות שנים לתוחלת החיים שלנו והעניקו לנו עוצמה חסרת תקדים – וכמעט שלא שמנו לב לכך. כעת אנחנו עלולים לנטוש אותם.
