מכל בחינה אישית מדיניות הסגר של הממשלה טובה לי. הן מפאת גילי הגבוה והן מפאת מצב בריאותי מזה כעשור. מדיניות זו מעניקה הגנה מרבית למבוגרים וחולים מפני נגיף הקורונה.
אך האם זו מדיניות נכונה?
הלילה פורסם כי אדם בן 89, אשר סבל ממחלות רקע ועבר השבוע החייאה בגלל בעיות בליבו, נפטר בבית החולים שערי צדק. זה רציני? איך יודעים שמקורונה ולא מן האירוע הטרי בליבו? כי הסטטיסטיקה הפופוליסטית צריכה מת.
קראתי ב"
גלובס" (לצערי לא הבחנתי מי המראיין/ת) ראיון עם הפרופסור יורם לס, ח"כ ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, שכפר במשמעות החמורה של הקורונה. הוא לא טען כי אין בעיה, אבל אמר שממדיה בישראל מוגזמים, וכפי שהסביר גירשו אותו מכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, כי הוא טען שלא צריך להיתפס לבהלה וקלקל לא רק את התעמולה של
בנימין נתניהו אלא גם את הנוחות התקשורתית.
הוא אינו יחיד. קדם לו מאמר של הפרופסור אודי קימרון ולאחר מכן הדוקטורים כספי וימין.
לס וקימרון ואחרים אינם אנשים הזויים. הם יודעים שתקציבים אינם אין-סופיים. כאשר צה"ל שלח חיילים לעזה בכלי רכב מיושנים ושבעה נהרגו בקרב אחד זה מפני שמישהו קיבל החלטה להוציא את הכסף על יעד אחר.
כאשר הפרופסור - הגורו של הרפואה - מרדכי שני, טען נגד מתן תרופה מסוימת לחולות סרטן מפני שתועלתה מעטה והיא באה על חשבון מה שיכול להציל חולות במחלה אחרת כמעט טרפו אותו. אבל כל אחד יודע שתמיד יש העדפות ומישהו משלם בחייו.
האתוס הציוני
אז מה, לא לטפל בקורונה? בוודאי שכן. בהרבה מאמץ וכסף ותיקון במערכת הבריאות הרעועה, שביבי זנח בכל 11 שנות שלטונו הרצוף. השאלה היא כמו גם בסוגיית פדיון השבויים. "פודים אותם כפי דמיהן", קבעו חכמים. לא בכל מחיר. כך בכל עניין. "בכל מחיר" זו אנרכיה. להשבית את כל המשק לכמה חודשים?
איילת שקד, שבעניין זה אנו כנראה בדעה אחת, אמרה זאת יפה ממני: סגר הוא כמו שימוש בנשק לא קונבנציונאלי.
700 אלף מפוטרים שכ-20 אחוזים מהם לא ימצאו מקומות עבודה מחדש; עסקים ייסגרו; תקציבים נחוצים יקוצצו בשנים הבאות מפני שלקופת האוצר לא תהיה הכנסה. זה מחיר לא סביר.
אני מבקש להביא טיעון ממישור נוסף. חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל לווה בקשיים אינסוף. ההיסטוריה מלאה. העם היהודי בארץ-ישראל לא עצר מלכת. לא כפה על עצמו מעולם קפאון. כאשר ירו בכבישים והניחו מטענים ותקפו יישובים, השקיעו היהודים מאמצים רבים בסיכול הפגע והקשיים, אבל מעולם לא החליטו להשבית את חייהם הסדירים. לכן "
הבימה" הציגה במלחמת השחרור העקובה מדם והכנסת התכנסה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים (נכון, אז לא היה שם יולי אדלשטיין להשתיקה), וזה היה האתוס הציוני במיטבו.
ברור שבזהירות. ברור שלעתים באיטיות. ברור שבניסיון רב לצמצם את הפגיעה בנו. הכל נעשה לבד מדבר אחד: שיתוק עצמי. הרי אפילו בשנים אלה, שרצועת עזה מתנכלת לנגב המערבי, ישראל מעולם לא הפסיקה את זרם החיים בשדרות ובאופקים ובכפר עזה ובנחל עוז. בכל אלה אמרנו כי דבר לא יעצור אותנו, ורק הקורונה?
אז מה כן? לכלוא את המבוגרים והחולים הכרוניים, ולשלם במחיר אובדן נפשות יקרות מעטות ככל האפשר שייפגעו ולהשקיע הון עצום במכונות הנשמה לזמן הקרוב ובחיסון לפתרון קבע.
מעולם לא היינו מדינה הסוגרת על עצמה מרצונה לתקופה כה ארוכה.
