"אחרי הכל הרי פרלמנט ריבוני וחופשי, שנבחר בדרך הוגנת במשטר המעניק זכות בחירה לכל, שידו משגת להדיח את ה
ממשלה בכל יום, אלא שהוא גאה לתמוך בה בימים הקודרים ביותר, היה אחת הנקודות השנויות במחלוקת עם האויב. הפרלמנט ניצח". דבריו של
וינסטון צ'רצ'יל על ניהולה של בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, בהסבירו מדוע דאג עד מאוד לבטחונם של חברי הפרלמנט בעת ההפצצות הגרמניות הכבדות על לונדון.
צ'רצ'יל ממשיך: "ספק אם היה לאיזה מן הרודנים שלטון יעיל כל כך ברחבי האומה שלו כמו שהיה לקבינט המלחמה הבריטי. כאשר ביטאנו את רצונותינו, נתמכנו על-ידי נציגי העם והכל צייתו לנו ברוח טובה. אולם בשום שלב לא נפגעה הזכות למתוח ביקורת. כמעט תמיד כיבדו המבקרים את האינטרס הלאומי. כאשר לעיתים קראו עלינו תגר, ביטלו בתי הפרלמנט את דעתם ברוב מכריע, וזאת - בניגוד לשיטות הטוטליטריות - בלי שמץ כפייה, התערבות או שימוש במשטרה או בשירות החשאי. מקור לגאווה מצאנו במחשבה שהדמוקרטיה הפרלמנטרית, או ייקרא כאשר ייקרא לחיים הציבוריים הבריטיים שלנו, יכולה לעמוד בכל המבחנים, להתגבר עליהם ולצאת מהם בשלום".
הפרלמנט הבריטי החליט שלא לקיים בחירות בזמן המלחמה, אך הוא המשיך לפעול כסדרו. צ'רצ'יל ושריו מסרו לו דיווחים שוטפים, לעיתים בדלתיים פתוחות ולעיתים בדלתיים סגורות. הממשלה ניצבה בפני הצבעות אי-אמון וזכתה בהן. צ'רצ'יל עצמו הפך לראש הממשלה רק כאשר בזמן המלחמה התברר שלפרלמנט אין אמון בנוויל צ'מברליין וחבריו דרשו הקמת ממשלת אחדות. מיד לאחר הניצחון על גרמניה, ובעוד המלחמה נגד יפן נמשכת, התקיימו בחירות וצ'רצ'יל ספג תבוסה מוחצת ומדהימה.
מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי התייצב פרנקלין דלאנו רוזוולט פעמיים לבחירות בזמן המלחמה. הפעם השנייה הייתה בנובמבר 1944, כאשר ארה"ב כבר הייתה שלוש שנים בתוך הקרבות. הקונגרס פעל ללא הפסקה והוא אשר הכריז, כנדרש בחוקה, מלחמה על יפן ועל גרמניה. גם הבחירות לקונגרס נערכו כרגיל.
צ'רצ'יל ורוזוולט לא חשבו אפילו לרגע לפגוע במנגנונים החשובים ביותר של הדמוקרטיה: הפיקוח הפרלמנטרי והפיקוח המשפטי. בשתי המדינות נשמרו
חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתכנסות וחופש ההפגנות. משום, כפי שאמר צ'רצ'יל, שזה בדיוק היה ההבדל בינן לבין המשטר הנאצי של גרמניה, המשטר הפשיסטי של איטליה והמשטר הרודני של יפן.
מה שהיה מובן מאליו לשני מנהיגים דגולים אלו בזמן המלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה, כאשר ארצותיהם נאבקו על עצם הישרדותן (בריטניה) ועל העקרונות שביסוד קיומן (שתיהן), אינו מובן לכמה מן האישים הבכירים בממשלת ישראל בזמן משבר הקורונה. יולי אדלשטיין סוגר את הכנסת. דודי אמסלם מדבר על מניעת חופש ההפגנה. למרבה המזל, מול הראשון התייצבה
אסתר חיות ומול השני התייצב
בנימין נתניהו. אך העובדה שהצעדים החמורים הללו נמנעו, אינה סיבה להקל ראש בסכנה שמשקף עצם הניסיון לבצע אותם.
הרוב זכאי לפעול בחוסר אחריות
בכנסת יש רוב שדורש להחליף את אדלשטיין. נכון, העיסוק בשאלה הזאת בזמן משבר הקורונה הוא חסר אחריות ברמה של הפקרות פושעת.
בני גנץ וחבריו צריכים לעזוב הכל ולעשות דבר אחד ויחיד: להצטרף מיד לממשלה בראשות נתניהו. יש עכשיו שתי משימות מיידיות: להציל חיים ולמנוע קריסה של המשק. כל השאר, חשוב ככל שיהיה (אם בכלל), חייב לחכות. כל מי שעוסק כעת בכל נושא אחר, מטיל בספק רב את כשירותו המוסרית להנהיג את המדינה.
כל זה נכון. אבל אי-אפשר למנוע מגנץ ושות' להתנהג בצורה כזאת, כל עוד הם פועלים בהתאם לכללים. והכללים הם שהרוב הוא הקובע, כמובן במסגרת החוק. הנוהג ההגיוני הוא לבחור את יו"ר הכנסת לאחר הקמת הממשלה, אך זה אינו כתוב בשום מקום; הקמת הממשלה היא המועד האחרון לבחירת היו"ר, ותו לא. אם הרוב רוצה לפעול בצורה חסרת אחריות - אין מנוס מלאפשר לו זאת, ולבוא איתו חשבון במישור הציבורי ובקלפי.
מניעת יכולתו של הרוב לממש את הכוח שקיבל מן העם, חמורה עוד יותר מאשר התנהגות מופקרת של הרוב, משום שהיא חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה - פשוטו כמשמעו. אם המיעוט אינו מקבל את הכרעת הבוחר ואינו מקבל את מרות הרוב (שוב - במגבלות החוק), זוהי אנרכיה. כל השאר מתגמד ליד זה.
להפגין בכפוף לכללים
במקביל לביזוי הדמוקרטיה ושלטון החוק בידי אדלשטיין (שעד לפני שתי יממות היה אחד הפוליטיקאים היותר הגונים וממלכתיים שלנו), תהה אמסלם בישיבת הממשלה מדוע מותר להפגין גם לפי תקנות החרום החדשות. העלאת השאלה מלמדת על אחת משתיים: בורות מוחלטת לגבי יסודות הדמוקרטיה או התעלמות מוחלטת מהם. וכמו במקרים דומים, תחליטו אתם מה גרוע יותר.
אז הנה שיעור לשר אמסלם, המופקד בין היתר על חופש התקשורת: זכותו של הציבור למחות בכל עת ובכל עניין, היא המבדילה בין מדינה חופשית לבין מדינה רודנית. בחירות מתקיימות אחת למספר שנים (במצב נורמלי) ועשויות להידחות בשל מצבי חרום (כמו בבריטניה במלחמת העולם השנייה וכמו אצלנו במלחמת יום הכיפורים). זכות הביטוי, המונית ככל שתהיה בעידן פייסבוק, עדיין מוגבלת למי שרוצים לשמוע. זכות ההפגנה היא זו המאפשרת להמונים להתקבץ ולהביע את דעתם, בלא להמתין לקלפיות.
דווקא בזמן משבר, חשוב מאוד לאפשר לציבור להשמיע את קולו. המשטרה בהחלט רשאית וגם חייבת להביא בחשבון את כל הנסיבות כאשר היא מקבלת בקשה לרשיון הפגנה. עליה להתחשב ביכולתה לשמור על הסדר, בשיקולים ביטחוניים וכיום בשיקולים בריאותיים. יש כלים חוקיים להגביל הפגנות בשעת משבר. אבל לאסור אותן לחלוטין - זה בל ייראה ובל יימצא בחברה דמוקרטית. ראו את ההפגנות בארה"ב בזמן מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט או את ההפגנות אצלנו בזמן מלחמת שלום הגליל. לכן, הזכות להפגין חייבת להישמר גם בזמן חרום - בכפוף לכללים המיועדים להגן על שלום הציבור ובריאותו.
עצם העובדה שיו"ר הכנסת ושר התקשורת מנסים לפגוע בפעילות הפרלמנטרית ובזכות היסוד להפגין, מלמדת על מחלה מסוכנת המקננת בצמרת הממשל שלנו: מחלה של סתימת פיות ומניעת ביקורת. המחלה הזאת עלולה להפוך לממארת, במיוחד כאשר באותה צמרת יש מי שמנסים לחסל את התרופה העיקרית נגדה - פיקוח משפטי יעיל, עצמאי וחסר מורא. וכמו הקורונה, כך גם מחלת הרודנות מחייבת איתור מהיר, בידוד הלוקים בה ומאבק חסר פשרות עד לחיסול הנגיף.
