בורחים אל הפתרונות הקלים

הרב שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק וממבשרי הציונות, נפגש פעם עם "רב" מראשוני הרפורמים, ועד מהרה התברר לו שבן-שיחו אינו יודע הלכה וחצי הלכה. כאשר שאל אותו ר' שמואל כיצד הוא פוסק, השיב ה"רב": פשוט מאוד – אני הולך לחומרא ואוסר הכל. אמר לו הרב מוהליבר: אספר לך מעשה שקרה ליד ביאליסטוק. יהודי התגורר לבדו בכפר קטן, היה שוחט בעצמו עופות וכאשר התעוררה שאלה בכשרותם – היה נאלץ לבזבז יום שלם בנסיעה לבית הדין שבעיר כדי לקבל פסק הלכה. יום אחד התארח אצלו יהודי אחר, שנתן לו עצת ייעול: הרי כתוב בתורה "ובשר בשדה טרפה – לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". זרוק את העוף לכלב. יאכל – טרף; לא יאכל – כשר. גיבור סיפורנו היה תמים ואימץ בהתלהבות את ההצעה, והתוצאות היו ברורות. כאשר התברר לו שהנזק מן הפוסק הביתי גדול יותר מאשר הוצאות הנסיעה לביאליסטוק, שב ונסע לבית הדין. בהגיעו לשם, נשאל מדוע לא ראו אותו חודשים ארוכים. לשמע הסברו, חייך הדיין ושאל: אם כך, מדוע באת כעת? השיב היהודי: מה אעשה, רבי? הכלב שלי הולך לחומרא ואוסר הכל. פרופ' נורתקוט פרקינסון נתן ביטוי ניהולי לאותה תופעה: אומר ה"לאו" המתועב. פקידים רבים אומרים "לא", משום שזהו הפתרון הקל ביותר מבחינתם. אם יגידו "כן" – יצטרכו לנמק, אולי תוטל עליהם יותר עבודה וכישלון אפשרי ייזקף לחובתם. לעומת זאת, אמירת "לא" היא דרך בטוחה: לא צריך להסביר, אין תוספת עבודה ומובן שהצעה שלא תיושם גם לא תיכשל. ואם במקרה אחרי ה"לא" מישהו בכיר יותר יגיד "כן", שוב אין לפקיד הסרבן מה להפסיד. אם המהלך ייכשל – הוא יניד בראשו: "אמרתי לכם". ואם היא תצליח – יסביר באורך רוח שהוא דחה הצעה גרועה ובכך חייב להכניס בה שינויים שהובילו להצלחתה. איש אינו יודע האם המגבלות הקשות לצורך המאבק בקורונה היו בבחינת חומרא יתרה ואמירת "לא" אוטומטית, או שמא היו באמת נחוצות להצלת חיי אדם. מה שברור הוא, שיש להן מחיר כלכלי כבד מאוד – שגם לו יש משמעות ישירה בחיי אדם. מותר גם לתהות האם מדינה קטנה כמו ישראל, שאזרחיה מתורגלים במצבי חרום, צריכה את אותם צעדים כמו מדינות ענקיות ושאננות. אבל כאמור, זה עניין לניתוח בעתיד. בינתיים נראה עוד כמה נושאים הקשורים לקורונה ואשר מצביעים גם הם על חשיבה מאובנת.

אדריאן פילוט היטיב להסביר בכלכליסט (26.3.20) את הפיגור הניכר שבו נמצאת ממשלת ישראל ביחס למדינות אחרות בנוגע לסיוע לכלכלה. משרד האוצר שלנו – המתפקד למעשה ללא שר כבר שנה ואשר היחסים בצמרתו עכורים במיוחד – שקוע בפתרונות של 2008, ואינו מבין שמדובר במשבר אחר לחלוטין מכל בחינה שהיא: טיבו, היקפו והתמשכותו. לפי המסתמן, פקידי האוצר יילכו לפתרונות הקלים שהם מכירים: עוד הלוואות וערבויות לעסקים קטנים, עוד דמי אבטלה, קצת דחייה בתשלומי מיסים. זה אפילו לא פלסטר, כי כל הצעדים הללו מתעלמים מהעובדה שלחלק ניכר מן המשק אין הכנסות בכלל – אז מה יעזור גלגול ההתחייבויות בכמה חודשים? הפתרונות צריכים להיות הרבה יותר יצירתיים, והנה שתי הצעות. האחת: לוותר לחלוטין על ארנונה לעסקים לאורך המשבר. כמעט כל העסקים סגורים ואין להם אף אגורה של הכנסה; יהיה זה הוגן אם העיר כולה תסייע. בדקנו מה המשמעות הכספית של צעד כזה ב-13 ערים, על-ידי בחינת הכנסותיהן מארנונה לעסקים (לא כולל תעשיה) בשנת 2018 לעומת כלל הכנסותיהן באותה שנה. התוצאות מובאות בטבלה המצורפת. מתברר, שפטור לחודשיים נע בין 0.7% מההכנסות בנצרת לבין 3.9% מההכנסות בתל אביב. פטור לחצי שנה יהיה כמובן פי שלושה. לא סכומים של מה בכך, אך גם לא כאלו שאי-אפשר לעמוד בהם – במיוחד אם הפטור לא יינתן לעסקים רחבי שטח שלא נסגרו (ובראשם בנקים ומרכולים). לעיריות יש כעת פחות הוצאות, ויש להן כיסים הרבה יותר עמוקים מאשר לחנות השכונתית. השנייה: שגופים ציבוריים ישלמו תמורת שירותים שלא קיבלו ושגם לא יקבלו לאחר המשבר. הרמת כוסית לפסח כבר לא תהיה; אבל היא הרי מתוקצבת, אז תשלמו לספק ההסעדה. אתם לא תפסידו, הוא ייצא נשכר (כי לא היו לו הוצאות) וקופת המדינה תקבל את המע"מ ומס ההכנסה. וכך הלאה, בהרבה מאוד פעילויות שהיו תלויות בזמן וששוב לא יבוצעו. זה מצריך יותר עבודה ויותר בדיקה, אבל זה נכון מבחינה כלכלית והוגן מבחינה חברתית.

חבילות הסיוע בעולם הן בהיקפים עצומים: 10% מהתוצר האמריקני, 12% מהתוצר הבריטי. אם פקידי האוצר יוציאו את הראש מהחול ואם השר החדש ינער אותם כראוי, גם אצלנו יבינו שצריך תוכנית של עשרות מיליארדרים. אבל מאיפה היא תמומן? שנה וחצי של מערכות בחירות וניהול חסר אחריות של משה כחלון, הובילו לכך שאת מצב המשק עם תחילת המשבר ניתן לסכם בשמונה מילים: לריבית אין לאן לרדת ולגרעון אין לאן לעלות. את הריבית באמת אי-אפשר להוריד יותר (היא 0.25%, לכל היותר תרד לאפס), אבל את הגרעון לא יהיה מנוס מלהעלות – כי אחרת לא תהיה פה כלכלה. אך יש גם צעדים שניתן לעשות כדי לצמצם את החוב העתידי שלנו ושל ילדינו. בשבוע שעבר הצעתי שהממשלה תקח מהבנקים הלוואות של מיליארדי שקלים מהבנקים בריבית של נניח 0.5%, תתן מענקים לעסקים ולמצויים בחופשה ללא תשלום ותפרע את ההלוואות בעוד חמש-עשר שנים, עם התאוששות המשק. עוד אפשרות: להטיל מלווה חובה, כפי שנעשה בכמה מן המלחמות. כל ישראלי יחויב לרכוש אג"ח ממשלתיות לחמש-עשר, נניח ב-1% מהכנסתו השנתית. זוהי גם השקעה טובה ובטוחה כאשר שוק ההון סוער וצולל. אבל סביר להניח שהאוצר ילך על הדרך הרגילה שלו: קיצוץ רוחבי. לכאורה – דרך הוגנת: כל המשרדים וכל התחומים תורמים את חלקם בצורה שווה. אולם כפי שציין רק השבוע מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, זוהי טעות אופטית. חלק ניכר של התקציב משועבד מראש למשכורות, פנסיות, חוזים ארוכי טווח ופרעון חובות. לכן, הקיצוץ הרוחבי נעשה בפועל רק בחלק החופשי של התקציב – ושיעורו שונה משמעותית בין המשרדים. לצורך התרגיל, בדקנו את תקציבי הרכש והקניות של 11 מן המשרדים בשנת 2019 (לשנה הנוכחית אין תקציב מאושר), מתוך הנחה שבהם יש גמישות יחסית. לאחר מכן חישבנו מה תהיה המשמעות של קיצוץ רוחבי בסך 5% מתוך כלל תקציב המשרד, בהנחה שכולו יפול על תקציבי הרכש והקניות. התוצאות מוצגות בטבלה המצורפת. כאמור, זהו תרגיל סטטיסטי בלבד, אבל הוא נותן קנה מידה לחוסר הסימטריה בין המשרדים. הגיע הזמן שפקידי האוצר יפשילו שרוולים ויבדקו היכן באמת ניתן לקצץ, ולא יברחו אל הפתרון הקל והמוכר – והבלתי צודק.

מספרים שנפוליאון הגיע פעם לכפר אחד ושאל את ראש הכפר מדוע לא צלצלו לכבודו בפעמון הכנסייה. השיב ראש הכפר: הוד מלכותך, יש לנו שלושה הסברים; הראשון הוא שהפעמון שבור. אמר נפוליאון: שאר ההסברים מיותרים. לאמר: כאשר יש הסבר אחד טוב, לא צריך נוספים. נזכרתי בסיפור הזה כאשר ראיתי את רשימת ההסברים של מומחי המיחשוב, מדוע לא ניתן לדחות את הפעלת שעון הקיץ: תאריך השינוי מובנה בכל המערכות, יידרשו המון זמן ועבודה כדי לשנות אותן, עלולות להיווצר תקלות בעת העידכון, קיימת סכנה של השבתת מערכות חיוניות, אין מספיק עובדים בשל הקורונה, יש עומסים רבים על רשתות התקשורת. אם היה הסבר אחד טוב, היו מסתפקים בו ולא היו צריכים שישה הסברים. מה עוד, שחלקם נשמעים – לאוזן של הדיוט גמור במיחשוב – כתירוצים שמאחוריהם בריחה אל הפתרון הקל: זה כך, אז זה יישאר כך; אין לנו חשק להשקיע עבודה ומאמץ, במיוחד אם בסוף זה עלול להתפקשש. זוכרים את אומר ה"לאו" המתועב? זה נשמע דומה. וזוכרים את באג 2000? הזהירו אותנו מקטסטרופה, ממשלות וחברות השקיעו מיליארדים – ואז לא קרה דבר. ולא בגלל ההכנות; לא קרה כלום גם במקומות שלא עשו דבר. גם זה נשמע דומה. ועוד הערה. כל מיני תרחישי מדע בדיוני מדברים על הרגע בו מחשבים ורובוטים ישתלטו עלינו. התקשיתי להבין את התסריטים הללו: תגשו לרובוט ותוציאו את הסוללה, תגשו למחשב ותנתקו אותו מהחשמל. כעת מתברר, לפחות לפי אנשי המחשבים, שיש מערכות שקשה מאוד או אפילו אי-אפשר לגעת בהן. זה כבר לא מצחיק, זה עלול להיות מסוכן. ושוב בעיני הדיוט: צריכה להיות דרך חרום להכריח את המחשבים לעשות מה שאנחנו רוצים.

עד השבוע מותר היה להתפלל בבתי כנסת, בתנאי שיש מרחק של יותר משני מטרים ולא יותר מעשרה מתפללים. כיום מותרת תפילה במרחב פתוח, עם אותו מרחק ועד 20 מתפללים. בכל זאת, לא מעט גבאים, רבנים וארגוני רבנים החליטו ואף הורו לסגור את בתי הכנסת. בכך, לעניות דעתי, הם ברחו אל הפתרון הקל ונטול האחריות. סגירה רוחבית של בתי כנסת היא חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית. כאשר נאלצו אנוסי ספרד להפסיק להתפלל בבתי הכנסת, הם יצרו בתי כנסת מחתרתיים. כאשר החריבו הנאצים 1,000 בתי כנסת בליל הבדולח, התקיימו התפילות בבניינים חילופיים. גם בשואה נעשו מאמצים עילאיים להתפלל בציבור, קטן וחשאי ככל שיהיה. לפיכך, לתפילות במניין יש ערך שעולה על החשיבות ההלכתית שלהן: ערך סמלי של המשכיות המסורת היהודית, של אותו חלק במסורת היהודית שמעולם לא פסק. הקורונה היא אכן איום מסוג שונה. הבעיה איתה איננה האיסור החיצוני להתכנס, אלא הסכנה הפנימית הנובעת מן ההתכנסות עצמה. אך כל עוד מומחי הבריאות מתירים זאת, גם אם במגבלות – אסור להפסיק את התפילה בציבור. בל תהיה זו דווקא מדינת היהודים, בה יהודים ייאלצו לוותר על מה שהם עושים – לעיתים בחירוף נפש – מזה 2,000 שנה.

איש עסקים ברלינאי התקשר השבוע לעמיתו הישראלי ושאל במה כדאי להשקיע בימים טרופים אלו, והסביר מדוע הוא שואל דווקא אותו: "אתם הרי קשורים ל-30 המשפחות שמנהלות את העולם". הברלינאי דיבר במלוא הרצינות, ואפילו לא חשב שיש בעיה לומר זאת ליהודי ישראלי. אם אני הייתי במקומו של אותו ישראלי, הייתי עונה: תשקיע באנטישמיות. תקנה הכי הרבה עותקים שאתה יכול של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קאמפף"; הם זמינים באמזון. הביקוש להם לעולם אינו יורד, והוא עולה עוד יותר בעתות משבר כמו עכשיו. אין לי ספק, שנתוני 2020 יצביעו על עלייה ניכרת באנטישמיות. כי ככה זה: רבים בעולם, כולל במדינות המפותחות והמשכילות ביותר, בורחים אל הפתרון הקל ביותר – להאשים את היהודים. זו רק שאלה של זמן, עד שמישהו ישים לב לשיעורי התמותה הנמוכים בישראל (ברוך ה', שרק יישארו כך!) ויחזור על העלילה של המגיפה השחורה: הרבה פחות יהודים מתים, אז סימן שהיהודים אשמים. בתוך כל הבעיות איתן ישראל מתמודדת, היא חייבת להיות ערה גם לגורל היהודים בעולם ולהיות מוכנה לסייע להם. גם בשביל זה אנחנו כאן.