משבר הקורונה הוא פעמון אזעקה לא רק בתחום הרפואה בישראל, אלא משליך לתחומים אחרים, במיוחד אם נדמה את המגיפה למצב מלחמה שנכפה על מדינת ישראל.
למגיפה הפוקדת את ישראל יש דמיון רב למלחמה שיש בה שימוש באמצעים ביולוגיים או כימיים. מתברר שיש חוסרים בציוד להתמודדות עם בעיית הקורונה, כמו מערכות מגן, מקלוני בדיקה או אמבולנסים. כשלים דומים לאלו שהתגלו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון השנייה, ממשיכים לרדוף אותנו. דוח שכתב אלוף (מיל.)
יצחק בריק לפני שנתיים התריע על תופעות כאלה והצביע על אי-מוכנות צה"ל למלחמה.
גם הניסיון להרגיע את הציבור ולומר לו שאם המצב יחריף צה"ל (בעיקר פיקוד העורף) יתערב, הוא בעייתי. נכון הוא שיש בצבא ציוד רב שיכול לעזור בטיפול במגיפה ושיש לו יכולות ארגוניות לא מבוטלות, אבל אין לשכוח שרוב כוח האדם של פיקוד העורף מקורו במגזר האזרחי. שימוש בפיקוד העורף על-ידי המדינה יחליש את המערכות האזרחיות, שנתונות בלאו הכי בלחץ גובר.
פגיעה בשגרת האימונים
ביטחון ישראל בוודאי נפגע מהמגפה. יש מערכים בצה"ל הסובלים באופן קבוע מהעדר כוח אדם מספיק. בימים אלו המצב מחמיר בגלל חולי קורונה או מכיוון שחלק מהחיילים והקצינים נמצאים בבידוד. אומנם הפגיעה של הווירוס קשה יותר באנשים מבוגרים מאוד, אבל לא ברור עד כמה המגיפה פוגעת ביכולת צה"ל לפעול במהירות בשלב הזה ולאורך זמן. יש דוגמאות היסטוריות לכך שצבאות התפוררו בעקבות מגיפות.
קיימים כבר שיבושים בארגון "גיבושים" לגיוס לוחמים ליחידות נבחרות; ללא כנסת מתפקדת אי-אפשר לבטל את החוק קצר הרואי לצמצום תקופת שירות החובה. יש להניח שיש פגיעה בשגרת האימונים וצמצום בפעילות של צה"ל בשטחים עירוניים צפופי אוכלוסין, כדי לעמוד בהמלצות לשמור על "מרחק חברתי". תיתכן התרשלות בבדיקות במחסומים בגלל החשש להידבקות מקורונה. הכרסום ביכולות הוא בשלב זה שולי, אבל אם המגיפה תימשך - המוכנות הצבאית תיפגע.
ראוי לזכור שהקִרבה הפיזית וריח הזיעה של החברים לנשק תורמים לאחוות לוחמים. "המרחק החברתי" המשדר אגואיזם, ושכל אדם לנפשו, עלול לכרסם ברוח הקרב של הלוחמים ובדבקות במטרה.
המאמצים לסיים את המגיפה עולים כסף רב. אין כיום אפשרות להעריך את עלות המגיפה למשק, אבל ברור שהממשלה תצטרך להזרים סכומים גדולים כדי להחזיר את הכלכלה הישראלית לפסי צמיחה. המשמעות הברורה בהקשר של הביטחון הלאומי היא שלא יהיו משאבים מספיקים למימוש התוכנית הרב-שנתית של צה"ל "תנופה", אשר מבוססת על תוספת תקציב של 20 מיליארד שקל. בכל מקרה, למשרד האוצר יהיה קל יותר לדחות את הדרישות להגדלת תקציב הביטחון, המתחייבות מניתוח המציאות האסטרטגית שישראל נמצאת בה.
מגיפת הקורונה המכה גם באויבינו אינה מורידה את המוטיבציה שלהם לפגוע במדינה היהודית. הקנאות נגד היהודים רק גדלה בעקבות תפוצת תאוריות קונספירציה לפיה היהודים הם האחראים למגיפה. אנו עלולים לראות תקיפות של מחבלים מתאבדים שהם עצמם חולי קורונה. ההנחה שהצורך להתמקד בקורונה ימתן את התנהגותם של שונאינו, היא טיפוסית לראש הפועל על-פי ההיגיון המערבי. לאויבינו יש ראש אחר, אשר עלול לראות בקורונה המחלישה את ישראל הזדמנות לפעול נגדנו.
במלחמה בנגיף הקורונה מתגלים גם הצדדים היפים שבחברה הישראלית. יש הרבה גילויי אחווה ודאגה לזולת. עם זאת, המערכת הפוליטית עדיין במשבר. מתברר שהפוליטיקאים שלנו אינם מצליחים להתעלות מעבר לסדר היום הפוליטי הצר ולבנות ממשלת אחדות לאומית לצורך מיגור המגיפה. המשבר הפוליטי המתמשך, ובמיוחד ההקצנה בשיח בשדה הפוליטי, מחלישים את החוסן הלאומי. בסופו של דבר, החוסן הלאומי הוא מרכיב חשוב ביותר בעמידה מול אתגרים ביטחוניים.
מידה מרשימה של סולידיות
ככלל – למרות חריגים מעטים אך בולטים לעין – החברה הישראלית הגיבה עד כה למשבר הקורונה, בהיבטיו האפידמיולוגיים והכלכליים גם יחד, במידה מרשימה של חוסן וסולידריות. בשיח הציבורי ניתן אומנם לזהות מידה לא מעטה של חשדנות וציניות כלפי החלטות שהתקבלו בדרג המדיני (בנסיבות של קיטוב פוליטי מתמשך), אך לצידן האזנה קשובה להמלצות המעוגנות בעמדות הדרג המקצועי, ונכונות להסתגל למצב ולמלא אחר ההנחיות. מתרבות גם התופעות של תמיכה הדדית וסולידריות, "רוח קרב" וגיבוי לסגלים הרפואיים הנמצאים בחזית המערכה.
לגילויים אלה של חוסן וסולידריות יש השלכה ישירה לא רק על היכולת "לשטח את העקומה", בהיבטיו האפידמיולוגיים של המשבר, אלא גם על המישור המדיני והאסטרטגי. ספציפית, לדימוי של חוסן חברתי ותפקוד גבוה בעת מצוקה (היפוכם של "קורי עכביש"), יש תפקיד ביטחוני כחלק ממשוואת ההרתעה. כבר נאמר שהדרך להרתעת מחבלים מתאבדים (שאין משמעות מבחינתם למחיר המעשה – המוות), היא ההמחשה לאורך זמן, כי הם ימותו לחינם: לא יעלה בידם לקרוע את הרקמה החברתית או למוטט את כוח העמידה של החברה הישראלית.
חשוב להדגיש, בתוך כך, כי התגובות במישור החברתי טעונות גם השלמה וגיבוי מצד המערכת הפוליטית; זו חייבת להתנער ממשקעי האיבה של העת האחרונה ולהתעלות לגודל השעה. למידת האמינות והנחישות של הדרג המדיני העליון ונכונותו לקבל החלטות קשות, יש השפעה ישירה על החוסן החברתי בעת משבר היסטורי. ההשוואה בין צרפת לבין בריטניה ב-1940 (מי התפורר ומי עמד) ממחישה את חשיבות המנהיגות בבניית החוסן הלאומי. בנסיבות שבהן אין למעשה פערי עמדות לגבי שאלות יסוד של מדיניות – מול הנגיף, מול אירן, ולנוכח תוכנית טראמפ – יש הכרח בעמידה משותפת ובלכידות לאומית, כפי שהודגש גם בספר ההמלצות של המכון כבר ב-2019, אל מול האתגרים האסטרטגיים שעדיין עומדים על הפרק.
גם ניהול נכון של הממד הכלכלי של המשבר, למרות המצוקה התקציבית הגדלה והולכת והשבתת חלקים משמעותיים של המשק, יכול להניב תוצאות בעלות משמעות אסטרטגית. יכולת עמידה במצבי לחץ בסדר גודל זה עשויה, בחלוף המשבר ובכפוף לעומק הפגיעה ארוכת הטווח בכלכלה העולמית, דווקא לשוב ולבצר את תדמיתה של ישראל כיעד כדאי להשקעות, וכגורם שחשיבותו עולה בתחומים שהמשבר מסמן כמשמעותיים לעתיד, החל מביו-טכנולוגיה וכלה ביכולת עבודה ולימוד מקוונות.
על-מנת לעמוד במבחן, חשוב לעשות שימוש מושכל ברזרבות המטבע המרשימות שצברה ישראל בעשור האחרון, תוך תיאום הדוק בין הממשלה לבין בנק ישראל. כמו ברובד החברתי, גם לחוסן הכלכלי יש תפקיד אסטרטגי הן במשוואות ההרתעה והן בבניית מעמדה המדיני של ישראל מול מדינות המחפשות משענת בתחומי החדשנות הטכנולוגית ומול האויבים.
להמשיך לשים לב לאירן
גם אם משבר הקורונה שואב אליו את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות (ובאופן זמני, לפחות, משפיע גם על התנהלותם של גורמים כמו חמאס ומוריד את רמת החיכוך המיידי בתחום הביטחוני) חשוב לוודא שסדר העדיפות הלאומי לא ישתבש, והממשלה – כאשר תקום ותהיה בידה הסמכות לקבוע את מאפייני התקציב – תעמוד על המשמר אל מול נטיות לשחוק את ההוצאה הביטחונית.
יתרה מזאת: אל מול רמה גבוהה של אי-ודאות פוליטית וכלכלית לגבי עתידה של ארה"ב, יש לשמר ולייעד משאבים (דולריים) כדי לממן לטווח של שנים מספר את צורכי ההצטיידות של צה"ל, אפילו בנסיבות (לא סבירות, אך כיום גם לא בלתי אפשריות) של שינוי באקלים התמיכה הנוכחי בקונגרס.
כל זאת, על-רקע המציאות – העומדת בעינה, למרות השפעתו העמוקה של משבר הקורונה על החברה באירן ועל הלגיטימיות של משטר האייתולות – של איום אירני פעיל. החתרנות של טהרן נמשכת ברחבי האזור, ובמקביל לה גם האצת ההתקדמות לקראת צבירה עתידית של אורניום מועשר – עד להגעה לטווח פריצה לכמות מספקת של חומר בקיע לנשק גרעיני. הפוטנציאל להתפתחותו של מצב משברי עומד בעינו, וההיערכות אליו מחייבת גם היא התנהלות אחראית ומאוזנת וגיבוי ציבורי ופוליטי רחב ככל האפשר.
