הימים היו ימי מצוקה קשים, מאי-יוני 1967, הנשיא המצרי גמאל עבדול נאסר סגר את מיצרי טירן וגירש את כוחות האו"מ מסיני. ריחות ורוחות המלחמה היו באוויר.
בנאום שנשא ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכל לאומה ברדיו, נתפס ראש הממשלה על-ידי הציבור כנתון בפאניקה ובפחד, הציבור היה מאוד חרד לגורל המדינה ולעתידה. ואז עלה רעיון להקים ממשלת אחדות לאומית, לקרוא לגח"ל, גוש חרות ליבראליים בראשות
מנחם בגין ויוסף ספיר להצטרף לממשלה, ולצרף את משה דיין לממשלה כשר הביטחון.
הייתה זו מכת אגו קשה ללוי אשכול, אך הוא בלע את הצפרדע, ודווקא מנחם בגין ומשה דיין עשו בלגן. מנחם בגין דרש בראש והראשונה להחליף את יו"ר הכנסת, ומשה דיין דרש לקבל סמכויות כתנאי לכניסה לתפקיד. האנשים האלה פשוט השתגעו, במקום לעזוב הכל ולהתייצב מתחת לאלונקה הם התחילו במשחקי חתול ועכבר, משחקי כבוד ואגו.
כך חלפו הימים, 5, 6, 7 ביוני,.ממשלת ישראל אשר לא ראתה את כל הציבור העומד מאחוריה פספסה את ה 5 ביוני, יום עם שמים מאוד בהירים בו רצה חיל-האוויר להשמיד את חילות האוויר של מדינות ערב. ב-9 ביוני תקפו חילות ערב את ישראל בכל הגזרות, בעיקר מן האוויר. הנגב נפל, קו היישובים מעכו וצפונה נפל, וכוחות ירדנים חצו את המדינה וחברו לחוף הים באזור השרון.
זה אומנם לא היה חורבן כל הבית אך היה זה חורבן מחצית הבית והכל בגלל אגו, הכל בגלל כבוד. הכל בגלל שנאת חינם, שכבר החריבה לנו מספר בתים.
מי ייתן ובמשבר הקיומי הבא יתעלו מנהיגינו על עצמם, ולא יתעסקו במינויים. לא יתעסקו באגו, דווקא כאשר הם כה נחוצים כחלק ממערכת קבלת ההחלטות והביצוע, או שמא הם יעדיפו שלא לקחת חלק במאמץ הלאומי, ויעדיפו דווקא משחקי כבוד ואגו. ימים יגידו.
