האמרה הידועה "כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות" מכוונת לדממת היצירה האמנותית וההגותית בימי מלחמה. לא בטוח שהיא משקפת נאמנה את המציאות ההיסטורית (וגם לא את זו הנוכחית - ראו את תוכניות הסאטירה והיוזמות האמנותיות הפורחות עכשיו בזמן משבר הקורונה), אבל ניתן להבין ממנה כביכול שכשעסוקים בהישרדות, נדחקים הצידה המחשבות והרעיונות היותר נעלים.
מעניין לבדוק פעם אם הקשר הסיבתי בין הצורך במאבק להישרדות ובין שתיקת המוזות איננו הפוך דווקא: התותחים רועמים כי המוזות שותקות; כאשר הרעיונות הנעלים נאלמים דום, או אז מתחילים התותחים לרעום. במילים אחרות, כשהערכים ונורמות ההתנהגות הראויות נעלמים ממקומותינו, תופסת את מקומם התנהלות מונעת יצרים, המכערת את מציאות חיינו ופוגעת בכולנו.
המרכז לקידום ההגינות בישראל הגדיר את ערכי ההגינות - כבוד, יושר והתחשבות ביחס לזולת - על בסיס הכלל הידוע של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". כאשר ערכי ההגינות מפסיקים להכווין את ההתנהלות במרחב הציבורי, כל אחד חושב רק על עצמו ועל רצונותיו ורווחיו המיידיים, מבלי להתייחס כלל לשאלת השלכתם של מעשיו על האנשים החיים סביבו. התוצאה היא תופעות של התנכרות, כוחנות, רמאות והפקרות.
אנחנו רואים זאת בימים רגילים בהתנהגות של נהגים בכביש, בהתייחסות נצלנית ונכלולית של אנשי מכירות ונותני שירותים כלפי הצרכנים, בהתעמרות של מעסיקים בעובדים, בהתייחסות שרירותית של פקידי ממסד אטומים כלפי אזרחים, ואפילו בחרמות והצקות כלפי ילדים חלשים בחברת הילדים.
לאחרונה חשבתי על הדברים בהקשר משבר הקורונה העולמי, שסיפק לנו לא מעט דוגמאות ל"שתיקת הערכים"; החל מפעולות הממשל הסיני להשתקת הרופא שהתריע על סכנת הנגיף כדי שלא לעורר זעם נגד השלטון, דרך הנסיונות להסתיר נתונים של התפשטות המגיפה, כדי שלא להתסיס את הציבור, והמשך בהתנהגות נוסעים שיצאו מסין ובמקום לבודד עצמם, הסתובבו חופשי במדינותיהם והדביקו רבים באופן שגרם להתפשטות עולמית של המגיפה.
גם בישראל אנחנו רואים את הביטוי לכך, בתסמינים של נגיף חוסר ההגינות: בצד גילויים מרגשים של סולידריות ועזרה הדדית מצד ישראלים יפים המתנדבים לדאוג לשכניהם על שתיים ועל ארבע ולאנשים מבוגרים הנמצאים בבידוד, ניתן לראות התעלמות של אחרים מהוראות משרד הבריאות באופן שמסכן את כולנו וגם אותם.
בצד עיסוקה של הממשלה לניהול המשבר, קיימת הזנחה של מגזרים מסוימים, כגון עצמאים ועובדים מבוגרים, שנפגעים כלכלית באופן אנוש מן הגזרות הבלתי-נמנעות. כך למשל העובדה שעצמאים לא זכאים לדמי אבטלה כמו שכירים, למרות שהם משלמים מדי חודש לביטוח הלאומי, היא דוגמה זועקת לשמים של חוסר הגינות שכזה. כל זאת עוד בטרם דיברנו על מדיניות ארוכת שנים של תת-תיקצוב במערכת הבריאות, שהתריעו עליה לא אחת הן במערכת רפואית עצמה והן בדוחות
מבקר המדינה: החוסר במיטות אשפוז (החולה במסדרון), מחסור ציוד בפריפריה, שעות העבודה הבלתי נגמרות של המתמחים, הם רק חלק מן הבעיות בתחום זה, שעכשיו חוזרות כבומרנג ופוגעות ביכולת ההתמודדות עם משבר הקורונה.
כשחוסר ההגינות שולט בכיפה, איש איש דואג לעצמו (גם כדי שלא ירגיש "פראייר" - הפחד הלאומי הישראלי) והלכידות החברתית נפרמת. צחוק הגורל הוא שבסופו של דבר נמצא שלא רק שפגענו באחרים, אלא פעלנו גם בניגוד לאינטרס שלנו ופגענו בעצמנו. אותו אדם שהתחמק מחובת הבידוד או אותם אזרחים שהתגודדו ולא שמרו מרחק בראשית המשבר בניגוד להנחיות, הביאו על כולנו וגם על עצמם סגר חמור הרבה יותר עם שיתוק כמעט מלא של החיים שאנו רגילים להם, שלא לדבר על החולים והמתים ששילמו מחיר יקר בהרבה. אם יש אמת שתישאר איתנו גם אחרי התנדפות נגיפי הקורונה, זוהי התלות ההדדית שלנו זה בזה לטוב ולרע. בצבא תיארנו זאת באופן ציורי: "אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה". כללי ההגינות של המרכז לקידום ההגינות בישראל - כבוד, יושר והתחשבות ביחס לזולת - הם צו העשה החיוני לחיים משותפים, כפי שעולה גם מן המשבר הנוכחי. דומה שכולנו נסכים שהאלטרנטיבות - בידוד או מוות - הן לא בדיוק החלופה הכדאית.
